עיונים בסידור התפילה - במה מדליקין

 

במה מדליקין הוא פרק מהמשנה (שבת, פרק ב) שהוכנס לסידור התפילה כדוגמת "איזהו מקומן" ועוד. נוהגים לאמרו לפני או אחרי תפילת ערבית בליל שבת.

הפרק עוסק בהדלקת נר שבת, חובה שהיא חלק ממצוות עונג שבת. רובו דן בפתילות ובשמנים הראויים לנר שבת, ובסיומו אומרת המשנה: "שְׁלֹשָׁה דְבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶֽרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה: עִשַׂרְתֶּם? עֵרַבְתֶּם? הַדְלִֽיקוּ אֶת הַנֵּר".

 

מקור המנהג בבבל. הוא מוזכר לראשונה בסדר רב עמרם גאון:^[1] "ולאחר שמקדשין בבית הכנסת אומר פרק ממס׳ שבת. וזה הוא הפרק במה מדליקין". מבבל התפשט המנהג לכל תפוצות ישראל. נכון להיום, הוא קיים כמעט בכל נוסחי התפילה, להוציא נוסח סְפַרד החסידי שבו אומרים כגוונא ואין אומרים במה מדליקין.

 

א. בסוף תפילת ערבית.

כך הייתה התקנה המקורית: "ולאחר שמקדשין בבית הכנסת אומר פרק ממס׳ שבת" (סדר רב עמרם גאון). ונשאלת השאלה: מה התועלת באמירתו אם כבר קיבלו את השבת?

·         לפי רב נטרונאי גאון: "אם יש אחד שאיחר לבוא לבית הכנסת, בעוד שהצבור מתפללין ואומרין ויכולו והפרק, הוא קורא את שמע בברכותיה ומתפלל, ואינו נשאר שם יחידי כדי שלא יסתכן". לדבריו, טעם המנהג הוא להמתין למאחרים כטעם ברכה מעין שבע.^[2]

·         לפי הראב"ן:^[3] "הנהיגו לאמור המשנה במה מדליקין בערב שבת כדי שישמע כל אדם וילמדו פסולי פתילות ופסולי שמנים ומהו הכשירן. ואם שגה בשבת זו, שיפרוש ויתקן לשבת הבא".

·         לפי ספר חסידים^[4] יש לראות באמירת הפרק כמין וידוי: "כלומר, סיימתי מה שבזאת המשנה".

·         לדעת הב״ח:^[5] "לפי שמקדימין להתפלל ערבית מפלג המנחה, ואחר יציאת בהכ״נ עדיין יום הוא ולא ישב לסעוד ולומר קידוש עד שחשכה, ע״כ נהגו ללמוד בשעה שהוא פנוי [...] [ו]כדי להזכירו [...] שאם הדליק בשמנים ופתילות האסורות להדליק בהם, שאסור להשתמש לאורן".

·         לפי השערה נוספת תיקנו את אמירת במה מדליקין בתגובה להתפשטות הקראות האוסרת להשאיר נר דלוק  בתוך הבית בשבת.^[6] אף מצאו בגניזה נוסח של ברכה לפני אמירתו המחזק את השערה זו.^[7]

 

ב. לפני תפילת ערבית.

על אף שמנהג בני ספרד נאמן בדרך כלל למסורת הגאונים, במקרה זה שינו והקדימו את אמירת במה מדליקין. וכשנפוצו לארצות רבות, עקב הגירוש, גבר מנהגם על מנהג המוסתערבים (הקהילות היהודיות העתיקות שבארצות ערב).

ומסביר הבית יוסף^[8] את טעם השינוי:

ויותר נכון לאמרו קודם [תפלת ערבית] כמנהג בני ספרד [...] על ידי קריאת פרק זה, יזכור השלשה דברים שצריך לומר בתוך ביתו ויזהיר עליהם. אבל אחר תפלת ערבית, מה תועלת יש לו שיזכור? הלא אין בידו לתקן מעתה.

אך בשלב זה חלה התפתחות נוספת: בתפוצות ישראל התקבל מנהג אמירת סדר קבלת השבת של מקובלי צפת וגרם לתמורה בהלכה הקדומה שהגברים מקבלים את השבת על ידי עניית ברכו:^[9] "המנהג כהיום מיד שאומרים מזמור שיר מקבלין הצבור שבת עלייהו ואסור בכל המלאכות [...] במקומות שנוהגין לומר לכה דודי ומסיימין בואי כלה הוי קבלת שבת ממש".^[10]

כתוצאה מכך, הסתעף מנהג הספרדים למספר חלופות:^[11]

·         אמירה לפני תפילת מנחה^[12]

·         לפני מזמור לדוד^[13]

·         בין מזמור לדוד לבין לכה דודי

·         בין בואי כלה לבין מזמור שיר

·         אחרי מזמור שיר וה' מלך

 

נשאלת השאלה: האם שתי החלופות האחרונות עולות בקנה אחד עם סיבת הקדמת אמירת במה מדליקין? נראה שלא, אבל לא הייתה נחיצות לשנות את מקום אמירת במה מדליקין, למרות הקדמת קבלת השבת, כי בזה חזר המנהג לקדמותו: לאפשר למאחרים לקרוא את שמע ולהתפלל עם הציבור.

אך השאלה נשאלת ביתר שאת לגבי הקדמת במה מדליקין אחרי מזמור שיר שהונהגה בליטא^[14] (וכן מנהג הפרושים בארץ ישראל) כאשר כבר היה נהוג שמקבלים את השבת לפני כן.

נראה שתיקנו לומר במה מדליקין דווקא במקום שהחסידים אומרים קטע מהזוהר (כגוונא) כחלק מהפולמוס נגד החסידות והעדפתה של הקבלה על פני הנגלה.^[15]

 

הרחבנו את הדיבור על חילופי המנהגים, אך העיקר הוא מה שמאחד את כולם: שלכל בני ישראל יהיה אור במושבותיהם להרבות שלום ורעות.

 

---