עיונים בסידור התפילה - ברוך ד' לעולם אמן ואמן

יסוד תקנה זו מוזכרת כבר בספר האבודרהם (מאה ארבע-עשרה) ביחס לפסוקי דזמרא:

ומפני שבאלו המזמורים הוא נשלם התהילים תקנו לומר אחריהם (תה' פט, יג) ברוך ה' לעולם אמן ואמן. (שם קלה, כא) ברוך ה' מציון וגו' וברוך ה' אלקים אלקי ישראל וגו' (שם עב, יח), ברוך שם כבודו. שאלו הפסוקים מצינו אותם כתובים בסוף ספרי התהילים ולכן תקנו לאומרם בהשלמת התהילים.

במילים אחרות, העיקרון העומד בשורשה של שיטה זו הוא הרצון העקרוני להודות ולהלל את הקב"ה בעזרתו של ספר תהלים כולו, רצון המצטמצם מפאת אילוצי זמן ומקום, אך המוצא ביטוי סמלי בהזכרת סיומי החטיבות, כאילו שאמרנו את כל היחידה.[1] במאמר קצר זה נתבונן ונתמקד על פסוק זה במשמעויותיו השונות, בעיקר ביחס למילה אמן, ובהמשך נציין את ההשלכות השונות ביחס לתפילותינו.

כפי שציינו, מטרת הפסוקים במקומם הנוכחי היא הרצון להודות ואף לתת תוקף וקיום לדברי התשבחות שזה עתה סיימנו באמירתם. בעיון בדברי המדרש על פסוק זה (ילקוט שמעוני, תהלים רמז תת"מ) נראה שלוש משמעויות למילה אמן, וכולן רלוונטיות וקשורות למהלך התפילה ואף נותנות לה נופך ומשמעויות מיוחדות:

אמר רבי בשם ר' יוסי בן זימרא: אמן אמנה, אמן שבועה, אמן קבלה. אמן אמנה – ויאמנו דבריכם. אמן שבועה – ואמרה האשה אמן אמן. אמן קבלה – ואמר כל העם אמן. אמר רבי יהודה בר מספרתא:  כל מי שהוא עונה אמן בעולם הזה - זוכה לענות אמן לעולם הבא, שנאמר: ברוך ה' לעולם אמן ואמן, אמן בעולם הזה ואמן בעולם הבא.

המדרש מחולק לשני חלקים: בחלקו הראשון הוא מביא ביאורים שונים למילה "אמן" ואף ראיות מהכתובים לכך, ובהמשך הוא מבאר את הכפילות התמוהה "אמן ואמן". להבנת המשמעויות השונות נסקור בקצרה את המקורות המובאים מהכתובים ואת שורשיהם.

המקור הראשון מופיע בבראשית (מב, כ): "וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ כֵן". יוסף מבקש שיביאו למצרים את בנימין ובכך יתאמתו דבריהם שדוברי אמת הם. האלשיך הקדוש מבאר את ההבטחה של יוסף לאחיו,[2] "ויאמנו דבריכם", כלומר קיים פה אמון מלא באחים ללא חקירה ובדיקה, וכלשונו: "כי לא אחקור ואדרוש אותו להבחין דבריכם כי אם ויאמנו דבריכם, כי מיד אאמין אתכם". אמירת אמן מבטאת אמון מוחלט ללא נטלת ספק וללא עוררין.

המקור השני לקוח מפרשת סוטה (במדבר ה, כב): "וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן". האישה נשבעת שלא סטתה תחת בעלה.  שבועתה מתבטאת במילים אמן אמן, כך מבאר רש"י.[3] במילים אחרות, העונה אמן, מתמסרת לאותה אמירה שעליו ענתה אמן, מתיישרת לפיה ומקבלת את דינה.[4]

המקור השלישי לקוח מספר נחמיה (ח, ו): "וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת ה' הָאֱלֹקים הַגָּדוֹל וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוֻ לַה' אַפַּיִם אָרְצָה". פסוק זה מתאר את ההסכמה של עם ישראל לתפילת עזרא כלפי הקב"ה. חז"ל לומדים מכאן את הנוסח הקבוע של התפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה.[5] כן קיים כאן רובד עמוק הרבה יותר. עם ישראל מביע הסכמה וקבלה מוחלטת של הדברים על אף שלא תמיד הדברים נאמרים בלב שלם, כפי שמשתקף מדברי חז"ל (שבת קיט, ב):

תניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר, שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת, מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע, וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו, ואם לאו מלאך רע אומר וגו', ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו.

בכוחה של אמירת אמן לתת קיום ותוקף, קבלת הדברים והחלתם במציאות. זוהי משמעות האמירה: תפילה קבועה במטבע חכמים ואף קבלה אישית של הדברים.

נקיש את הדברים אלינו. כשאנו באים לסכם את חלק התשבחות שבתפילה אנו מחויבים להתכוון לשלושת הקריטריונים שהזכרנו: אמונה, התמסרות וקבלה.

ראשית, "אמן" כביטוי לאמון: אמון מוחלט במי שאמר והיה העולם; אמון בלא חקירה ובחינה, אלא הישענות מלאה על יחידו של עולם, כדברי דוד המלך בתהלים (נה, כג): "הַשְׁלֵךְ עַל ד' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ". זה מהווה סיכום לחלק הראשון של התפילה ופתיח לחלק הארי שלה, קרי קריאת שמע וברכותיה ותפילה העמידה. ללא האמון וההישענות האבסולוטית אין מקום לתפילה.

שנית, "אמן" כשבועה: יש כאן ביטוי לסיכום התשבחות, אך קיימת כאן גם אמירה שאין המדובר באזכורים ובתשבחות חיצוניים בלבד, אלא אנו מסכימים ומקבלים את מלכותו ומתמסרים אליו בצורה מוחלטת. זה נותן לנו את האופציה להמשיך להתפלל.

שלישית, "אמן" במובן של קבלה. תפילותינו קבועות על פי מטבע לשונו של דוד המלך, ובעת שאנו מתפללים שפתותיו של דוד המלך דובבות בקבר.[6] בעניית אמן אנו מחברים את כל פסוקי דזמרא לספר תהלים שאמרוֹ דוד המלך. ולא רק זה, אלא אף מקבלים את הדברים ומוכנים לחיות על פיהם.

שלושת הרבדים האלו מהווים פתיחה לאמירת "ישתבח שמך לעד מלכנו" והם אלו שנותנים לנו זכות ויכולת לעמוד לפניו יתברך לבקש ממנו את בקשותינו: אמון מוחלט, התמסרות מלאה וקבלת דינו. יהי רצון שנזכה לתפילה מלאת אהבה, אמון רחמים וחסד.