עיונים בסידור התפילה - ברוך שאמר

בנחת ובכוונה מילה במילה, וראוי לעמוד בו כי הוא שבח משובח ומפואר מיוסד על אדני פז כי תיבותיו עולים פ"ז, ואין להוסיף עליהם ולא לגרוע מהם. יש לנו קבלה כי פתקה מן שמים נפלה בנוסח זה השבח ובמעלתו, ויש בו עשרה ברוך כנגד עשר ספירות חוץ מברוך של הברכה עצמה" (סדר העם, תפילת שחרית, דף י, עמוד א). 
לעומת זאת, יש האומרים כי ברכה זו נתחברה בימי רבנן סבוראי ,והראשון שהזכירה היה ר' משה גאון, בראשית המאה התשיעית לספירה.
ברכת "ברוך שאמר" מחולקת לשני חלקים. חלקה הראשון עוסק בהתבוננות בתאריו וביכולותיו של הקב"ה כמקור כל השפע והברכות בעולם. לכן כותב הרב קוק (עולת ראיה, עמ' קצג), כי התבוננות זו צריכה להיות בתחילת פסוקי דזמרה:
כשאנו נגשים לסדר את בטויי שפתנו, המסודרים, לעומת כל תכנית של מעשי יוצר כל, כדי להתרומם לקצת מהללו, הננו מתחילים להתעלות אל המוצא העליון, שמשם נובעת היא תכונת שיחת הקודש בכלל.
תיאור זה של יכולות הקב"ה מעביר את המתפלל בהדרגה דרך שלבים שונים בבריאה ורצון להידבק במידותיו של הקב"ה אשר בורא בכל רגע ורגע ("הוא היוצר הוא הבורא", אבות ד, כב) שפעולותיו התמידיים הם: בריאה (דבר יש מאין), יצירה (דבר יש מיש) ועשייה (שיפוץ ותיקון להשלמת הדבר). כך אנו מתארים את הקב"ה: "שאמר", "אומר ועושה", "גוזר ומקיים", "מרחם", "משלם שכר", "חי לעד וקיים לנצח" ו"פודה ומציל". 
רק לאחר הבנה מעמיקה אחר כוחותיו של הקב"ה כי "אמרת ה' הצרופה, שהיא קודמת לכל ההוויה, וכל העולם כולו קבל מאמרה זו כל הווייתו", אנו מגיעים לחלקה השני של הברכה ובו מבורך ה' על ידי "חסידיו ועבדיו" המהללים אותו בשבחים ובזמירות וממילא ממליכים ("ונמליכך") את הקב"ה במציאות. נוסף על כך, אנו נעזרים גם בשירות ובתשבחות של דוד המלך.
הננו עושים מפעל אצילי זה לא ע"פ המקור של הרגשתו העצמית של כל יחיד ויחיד, אלא אותו המקור של ההרגשה הנפשית הא-לוהית בטהרתה, שהיא גנוזה באוצר הקדש שהניח לנו דוד מלך ישראל, בעל הנפש הכללית של האומה כולה בכל שלמותה וכללותה" (עולת ראיה, עמ' קצז).
היכולת שלנו לשבח, לשמוח ולפעול במציאות בדומה לחסידיו, לעבדיו ולדוד המלך יכולה להיעשות אך ורק מתוך התבוננות מעמיקה למקור הקודש: "ומתוך שפעת קדש זו אנחנו לוקחים את תכן ברכותינו, שאנו מברכים למלך הכבוד, מקור הברכות, ברוך שאמר והיה העולם" (שם, עמ'

קצג). רק כאשר אנו מחוברים לקב"ה (למוצא העליון) יש באפשרותנו להתבונן על המציאות, להכניס בה משמעות ואף להיות שותפים במעשה בראשית. 
מוסיף על כך הגאון רבי חיים מוולוז'ין בעל 'נפש החיים' (שער א, פרק טז) כי אי אפשר לתפוס את האלוהות. מה שכן אנו יכולים לתפוס זה שהקב"ה בורא במאמרו עולמות ומחדשם, ועל כך אנו משבחים אותו בתפילה:
והענין כי קודשא בריך הוא סתים וגליא, (זוהר פ' אמור צח:) כי עצמות אדון כל אין סוף הוא אינו מושג, ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, ומה שמושג לנו מעט מן המעט הוא רק מצד התחברותו להעולמות מעת שבראם וחידשם, להחיותם ולקימם כל רגע ולהנהיגם, כמ"ש (נחמיה ט, ו): ו"ואתה מחיה את כולם". ולכן נשבחהו יתברך בתפילתנו שהוא "חי העולמים", כי כל כוונת לבנו בכל התפילות והבקשות, אסור להיות רק ליחידו של עולם הוא אין סוף ברוך הוא, אמנם לא מצד עצמותו יתברך לבד, בבחינת היותו מופרש מהעולמות, אלא מצד התחברותו יתברך ברצונו הפשוט להעולמות והסתרו בהם להחיותם. וזהו כלל שורש ענין העבודה והמצוות כולם, וזה לבד כל השגתנו. 
הבנה זו המחוברת לקב"ה ולמידותיו אשר "אומר ועושה" ו"המחדש בטובו בכל יום תמיד" מאפשרת לנו הבנה עקרונית ביסודות האמונה. למעשה, יש בכוחנו האפשרות לקחת חלק ממעשה בראשית מתוך חיבור לקב"ה הנותן לנו את הכוחות "לתקן עולם במלכות שדי". (יש לסייג ולומר כי מובן שיש הבדל בין יצירה אלוקית "מאין ליש" ליצירה אנושית של "יש מיש". ראו בהרחבה: שער הייחוד והאמונה לבעל התניא). תיקון ועשייה זו המחוברת לקודש מאפשרים לנו בבניית כוחות להתבוננות חיובית ואופטימית הן על עצמנו הן על המציאות הסובבת אותנו. המתפלל בעל האמונה, המחובר לקב"ה בברכה זו, מבין כי למרות המציאות המורכבת והמלווה בקשיים ובמשברים יש בכוחו את היכולת לשבח ולשמוח וממילא לעסוק בתיקון המציאות. שנזכה בעזרת ה' יתברך שעל ידי שירות ותשבחות אלו נזכה ונקבל פני שכינה.