עיונים בסידור התפילה - בריך שמיה דמארי עלמא

בעבר לא נהגו לומר תפילה זו בציבור ברוב קהילות אשכנז, הואיל והיא נעדרת מכל הסידורים הקדומים כמו סידור רב סעדיה גאון, סידור רב עמרם גאון, סידור רש"י, סידור הרמב"ם ועוד, וגם אינה נזכרת לא בשולחן ערוך ולא אצל הרמ"א. האריז"ל (1534–1572) נהג לומר תפילה זו, ובעקבותיו היא נתפשטה אט אט בקרב הציבור הרחב.

מה הביא את חכמי אשכנז להתנגד לאמירת תפילה זו בציבור?

הסיבה הראשונה היא עקרונית וקשורה הייתה במגמה להצניע את הזוהר ואת תורת הקבלה. שורה ארוכה של פוסקים ביקשו להימנע מקביעת הלכות ומנהגים קבליים, ולכן התנגדו לאמירת "בריך שמיה". ביניהם – הנודע ביהודה (רבי יחזקאל הלוי לנדא (1713–1793), מגדולי הפוסקים במאה ה-18 אשר כתב: "אין מורין הלכה מן הזוהר". כן פסק רבי שלמה זלמן גייגר (1792–1872): "בריך שמיה אין אומרים בפראנקפורט, כי מקורו בזוהר, וחכמי פראנקפורט מנעו מלקבל קבלה".[1]

הסיבה השנייה הייתה כרוכה בחששות סביב הפרשנות שניתנה לביטוי: "ולא על בר אלהין סמכינא". המילה "בר" היא פוליסמית בארמית וניתן לפרשה במשמעות "חוץ" או "בן". במשמעות הראשונה יהא הפירוש כך: ולא על דבר חוץ מאלוקים אנו סומכים; ואילו במשמעות השנייה יהא הפירוש: ולא על בן אלוהים אנו סומכים. הואיל והביטוי 'בן-אלוהים' מזכיר את האל-הבן בנצרות, חששו חכמי אשכנז שאנשי הכנסייה יאשימו את היהודים בכך שהם נלחמים בדתם בצורה סמויה ומעליבים אותם.[2] הנודע ביהודה כתב שלא רק מפני אימת הגויים יש להימנע מלאומרו, אלא גם בשל הבעייתיות של הנוסח עצמו "בר אלהין" שמשתמע ממנו כאילו, חס ושלום, יש לו בן לקב"ה. על אחד מתלמידיו של הנודע ביהודה מסופר ששאל אם יוכל להשמיט בתפילת "בריך שמיה" את המילים: "ולא על בר אלהין סמכינא", מפני שהכופרים והשבתאים מצאו כאן רמז לשיטותיהם, והוא השיב לו: "לא את הדברים האלה בלבד, רק כל התפילה יוכל לדלגה".

ביטוי נוסף בתפילה שעורר סביבו מחלוקת הוא: "אנא עבדא דקודשא בריך הוא, דסגידנא קמיה ומקמא דיקר אוריתיה" שבו מכריז המתפלל שהוא משתחווה לפני כבוד ספר התורה. אמנם ההשתחוויה לכשעצמה אינה אסורה, שכן בתפילת "עלינו לשבח" אנו כורעים ומשתחווים לפני הקב"ה, אלא החשש בַּכוונה שלה העלולה להתפרש כהשתחוויה אל החפץ [התורה], ולא אל נותן התורה, הקב"ה.

עניין נוסף שסביבו היו חילוקי דעות הוא הבקשות השונות הנמנות בתפילה, כגון: למרחם עלי ולמנטר יתי, דתפתח לבאי באוריתא ותשלים משאלין דלבאי וכו'. באשכנז הסתייגו מאמירות אלה משום איסור תביעת צרכים בשבת, ועוד יותר הסתייגו מן הבקשה: "ותיהב לי בנין דכרין דעבדין רעותך" (=ותיתן לי בנים זכרים...) – וכי נשים אינן חלק מבריאת ה', במיוחד שמצוות פריה ורביה היא בלידת זכר ונקבה?

חילוקי הדעות לא פסקו, והמשיכו גם בקרב האומרים "בריך שמיה". יש מן האחרונים שסברו שהתפילה נאמרת בשבת דווקא ולא ביום חול, ויש שסברו שהיא נאמרת גם בימי חול. האריז"ל נהג לאומרה בשחרית של שבת, ותו לא; ויש שסברו לאומרה רק בתפילת מנחה של שבת.[3] עדות המזרח אומרים אותה רק ביום שבו יש תפילת מוסף כגון שבת, ראש חודש וכדומה.[4]

 מחלוקות רבות קיימות גם בקשר לעיתוי אמירתה. מלשון הזוהר: "כד מפקין ספר תורה בצבורא למקרא ביה", משמע לכאורה שהיא נאמרת תוך כדי הוצאת הספר מן הארון. אולם גם בזה אין היום מנהג אחיד, אפילו באותה העדה עצמה. יש האומרים את "בריך שמיה" לפני הוצאת הספר מן הארון, ויש האומרים אותה רק לאחר הוצאתו כשהארון עדיין פתוח. גם בקרב הספרדים יש מנהגים שונים. יש שפותחים את הארון ואומרים את תפילת "בריך שמיה" קודם הוצאת הספר, ויש שאומרים אותה לאחר הוצאת הספר בעמידה לפני הארון. כמו כן יש שנהגו לומר אותה תוך הולכת ספר התורה אל הבימה, אחרים אמרוה רק לאחר הנחת הספר ויש אף שהקדימו את ההגבהה לאמירתה.

נוסף על כל חילוקי הדעות הנ"ל, גם הנוסח עצמו של התפילה אינו אחיד, ויש שינויים בקרב קהילות שונות בצורת הכתיב, בתיבות ואפילו במשפטים שלמים.[5] יש שהעמידו את התפילה על ק"ל [130] תיבות וניסו למצוא במספר זה סודות קבליים הקשורים לחטאו של האדם הראשון, ואולם במציאות נע מספר התיבות בנוסחים השונים בין 104 ל-136.

 

[1]   דברי קהלת, פפד"מ [=פרנקפורט דמיין], תרכ"ב, עמ' 60 הערה ב'.

[2]   פירוש אחר לביטוי הוא "מלאך", המבוסס על הפסוק בספר דניאל ג, כה.

[3]   המבורגר (לעיל הערה 1), עמ' 177–180.

[4] יש קהילות שנהגו לומר את תפילת "בריך שמיה" לא בארמית בלשון הזוהר, אלא מתורגמת לשפת המקום, כגון בלאדינו, ביידיש.

^[5]  ראו ר"י סץ, "בריך שמיה וגרסותיו", קובץ בית אהרן וישראל ח, ה (תשנ"ג), עמ' קה–קיב.