עיונים בסידור התפילה - ברכות הריח

 

על אף שחוש הריח הוא המזהיר אותנו מפני סכנות, מחד גיסא, ומוסיף לנו לא מעט הנאות וטעם לחיים, מאידך גיסא. בתורה מופיעה המילה ריח בדרך כלל בהקשר של הנאה מריח טוב, "ריח ניחוח". וראב"ע[1] מסביר את המושג "ריח ניחוח" כריח טוב וערב המביא מנוחה לנפש. בשיר השירים, בגן הבשמים המתואר, צוינו צמחי הבושם היקרים והריחניים ביותר של ימי קדם.[2]

חז"ל לימדונו ש"אסור לו לאדם שייהנה מן העולם הזה בלא ברכה" (ברכות לא ע"א), ובסידור התפילה שלנו, תחת הכותרת "ברכות הנהנין", ברכות שיש לאומרן לפני או אחרי הנאות חושיות, נמצא גם את ברכות הריח. מקורן של ברכות אלה בתלמוד הבבלי: "מנין שמברכין על הריח, שנאמר: 'כל הנשמה תהלל י-ה', איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו, הוי אומר זה הריח" (ברכות מג ע"א).

מעניין שחז"ל רואים בהנאה מריח שמקורה ללא ספק באחד החושים שהגוף ניחן בהן, הנאה רוחנית, הנאה של הנשמה. מניסיוננו, אנו יודעים שריח יכול להכניס אותנו לאווירה ולמצב רוח בהתאם לזיכרון הקשור בו. במחקרים שנערכו לאחרונה נמצא שחוש הריח משמר את המידע שלו לתקופה הארוכה ביותר. בעוד שהזיכרון החזותי יכול להימחק לאחר ימים ואף שעות, זיכרון הריח נשמר בשלמותו לאורך שנה. היחס הרגשי לריח מותנה בזיכרון שהוא מעלה. אם הזיכרון נעים – הריח הקשור בו יהיה אהוב אף הוא; ריח ששולף זיכרון כואב, מכעיס – ייתפס כדוחה.[3]

בסידור התפילה מופיעות ארבע ברכות ריח: "בורא עצי בשמים", "בורא עשבי בשמים", "הנותן ריח טוב בפֵּרות", "בורא מיני בשמים". ההבחנה בקיצור שולחן ערוך[4] בין "עצי בשמים" ל"עשבי בשמים" אומרת, שכאשר הגבעול קשה, מתקיים משנה לשנה ומוציא עלים – זהו עץ, ולעומתו צומח שגבעולו תמיד נותר רך – זהו עשב. אם אין בקיאים בהבחנות השונות בין עץ, שיח ועשב ניתן לברך "בורא מיני בשמים".[5] ברכה זאת מוכרת לנו מנוסח ההבדלה שבה בא הריח הטוב לעודד ולחזק את הנפש ולסייע לה להתגבר על הצער מפאת הפרֵדה מן השבת.[6]

בבואנו לבאר את טעמן של ברכות אלה כדאי לשים לב להבדלים בין גישותיהם השונות אך המשתלבות של שניים מגדולי ישראל בדורות האחרונים: הרש"ר הירש והראי"ה קוק.

הרש"ר הירש (1808–1888) אומר: "שהעולם החושני כולו, על התפתחותו ותופעותיו, על כל תמורותיו והתרחשויותיו היוו ומהווים ליהודי היכל הערצת אלוקיו. העולם והתגלויותיו היוו ומהווים בימת לימוד מלאה חכמה ומוסר לִלְמוד מהו הייעוד והחובה. תוך כדי מגע עם עולמו ידע היהודי להיות מבאי ביתו של אלוקיו. קולו מדבר אליו לא מתוך הלחם וההנאות המקיימים ומנעימים חייו

 

החושניים בלבד, כי אם גם מכל המטאורים אשר בשמים ובארץ המאירים ומהדהדים, מכל גדולת הבריאה, שראייתה עוצרת נשימה, מכל פרח חדש המבשרת לו שיבת האביב [...] הכל מעידים על כוחו, חכמתו וטובו של בורא העולם יתברך [...] הכל מלמדים מוסר השכל לחיות בעולמו של ד' כבנו של ד' ועבדו, כפי שמקבל על עצמו באומרו: "ברוך אתה ד' [...]. יד ד' אינה חפצה, אלא להוליכנו אל התכלית הנעלה היחידה של תעודתנו, לבוא לידי ההכרה שחובתנו להתקדם לקירבת שכינתו המְאַשרת בחיינו הארציים" (סידור תפילות ישראל, עמ' קנד–קנה).

הרב הירש רואה בעולם החושי שברא ה' להנאתן של בריותיו דרך להתעלות רוחנית שהיא מחוץ לגדר תפיסת החושים, ולהתקרבות אל הבורא תוך התפעמות מנפלאות הבריאה וקבלת עול מלכות שמים, דרך המבוטאת בברכה. תכלית הברכות היא להביא את האדם לכך שגם מחוץ לכותלי בית הכנסת לא ישקע בשגרת חייו החושיים בלי לתת דעתו לפלאי הבריאה.

הראי"ה קוק זצ"ל (1865–1935) רואה סכנה מסוימת בהנאות החושים. וכך הוא אומר:

יש פנים לומר, שיסוד חיוב ברכת הנהנים הוא, מפני שבהשתמש האדם בהנאות הבהמיות הוא משתקע בפחיתות הבהמיות, ומזה יוכל לבוא לשפלות נפש במעשים בהמיים פחותים. וכדי להִנצל מזה תזכירהו הברכה, שיצרף אל ההנאה החֹמרית הנאה רוחנית מהכרת השם יתברך שנמצאת מכל הנאה שהוא בראה בחסדו יתברך. [...], אבל בהנאות העדינות שיש בטבען לרומם את הנפש וכוחותיה,ומהן הריח שהוא דבר שהנשמה נהנית ממנו, ולא יתבהם על ידו, היה עולה על הדעת שאין הברכה הזו חובה בהן. על כן ישמיענו "כל הנשמה תהלל י-ה", שאפילו על דבר שהנשמה נהנית ממנו, צריך לברך, כי תכלית הברכה איננה רק הצלה משחיתות בהמית לבד כי אם לרומם גם כן את האדם להכרת קונו.

הרב קוק חושש מכך שהנאות הגוף עלולות להביא את האדם לשחיתות ולהתנהגות בהמית. חשיבות ברכות הנהנין היא בכך שהן באות להצילו מסכנה זאת ולהזכיר לו לצרף הנאה רוחנית להנאות אלו. דווקא בברכת הריח אין הרב קוק חושש מהתבהמות שכן הריח, כפי שראינו לעיל בתלמוד, הוא דבר עדין שהנשמה נהנית ממנו. כאן הוא יסכים עם הרב הירש שמטרת הברכה היא הכרה בגדולתו של הבורא, בבחינת "מה רבו מעשיך ה' ".

דברים אלו נכתבים מיד לאחר חג הסוכות כשריח הסוכה עדיין באפנו יחד עם ריחם של ארבעת המינים, ששניים מהם (ההדס והאתרוג) מתאפיינים בריחם המשובח. אנו מתקרבים לימות הסתיו על ריחם האופייני המתקשר לריחו של גשם ראשון או לריח הגויאבה. אין ספק שבשגרת חיינו ובמעגל מועדי ישראל שזורים ריחות ובשמים מגוונים וייחודיים שמן הראוי לברך את בוראם ואת מי שחנן אותנו בחוש ריח כדי להיות מסוגלים ליהנות מהם.

---