עיונים בסידור התפילה -ברכות השחר – המכין מצעדי גבר

 

ביתר הרחבה כתב ר' אלכסנדר זיסקינד מהורודנא:[1]

ובברכת המכין מצעדי גבר, יכוין האדם במחשבתו החכמה הנפלאה של הבורא ית"ש, שברא באדם אברים וחוליות ופרטי חוליות שברגלים, שמהם באו הנענוע וההילוך. ויחשוב במחשבתו בחתימת ברכה זו כמה פעמים, גבורות ה' בשמחה עצומה מאד.

אכן חלקו של הקב"ה בהילוכם של בני האדם אינו מסתכם במתן הרגליים ובמתן כוח הילוכם. הקב"ה גם "מלווה" אותנו בכל פסיעה ופסיעה ולאורך כל החיים, וזאת במספר מובנים, כפי שיובהר להלן:[2]

א. הסכמה על כל פסיעה: בעלי המחשבה לימדונו כי "בלי הסכמה מפורשת משמים אי אפשר אפילו להעביר יד ממקום למקום".[3] יסוד זה נתמך בדברי התלמוד (חולין ז ע"ב): "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר (תהלים לז, כג): מה' מצעדי גבר כוננו". אף שדברים אלו נאמרו לגבי צער הנגרם לאצבעו של אדם, הרי שמן הפסוק שהביאה הגמ' משתמע שכל תנועה וכל צעד שעושה האדם, קטן כגדול, מלווים בהסכמה ("הכרזה") פרטית משמים.

מעתה תתפרש  יפה הסיפא של הפסוק הנזכר – מה' מצעדי גבר כוננו, ודרכו יחפץ", לאמור: ללא חפץ ה' והסכמתו לא ירים איש את רגלו ולא יוכל ללכת לדרכו! יובן יפה גם מדוע ברכת "המכין צעדי גבר" נוסחה בלשון הווה, כדי להורות שברגע זה שאדם מברך, כמו בכל רגע, ה' "מכין" צעדיו.

ב. מניין הפסיעות: גם זאת לימדונו רבותינו הראשונים והאחרונים, שבשמים גוזרים מראש את מכסת הפסיעות של כל אדם.[4] כך כתב ר' אהרן ראטה:[5] "כל צעדיו של אדם ספורים ומנויים, כמו שאמר איוב (לא, ד): 'וכל צעדי יספור', ומברכינן המכין מצעדי גבר, ונגזר בשמים גם כמה צעדים יש לאדם לצעוד בימי חייו ובכל יום ממש". מדבריו למדנו, כי אף מניין הפסיעות כלול בברכת "המכין מצעדי גבר".

ג. הבחירה בפסיעות: אף שהבחירה החופשית היא מעיקרי

 

האמונה, לעתים ניטלת הבחירה מן האדם,[6] וזאת גם בעניין צעדיו והילוכו! כך מלמד מדרש תנחומא (תולדות, יב), כי למרות שהידיים, הפה והרגלים "ברשותו של אדם", וביד האדם לבחור אם לילך לדבר מצווה או חלילה לילך לדבר עברה, הרי ש"כשהקדוש ברוך הוא חפץ, אף אלו שהן ברשותו אינן ברשותו". המדרש מוסיף ומספר על משה, יונה וירמיה, שהקב"ה אילץ אותם ללכת בעל כורחם ולמלא את שליחותם.

אולם בשונה מאישי המקרא הללו ששמעו את דבר ה' וידעו מראש להיכן ה' מוליך אותם, הרי שרוב בני האדם אינם יודעים ואינם חשים בכך, בזמן שה' 'מוליך' אותם. כך ניסחו זאת במדרש תנחומא (שם): "ואף הרגלים אינן ברשותו – פסוק מלא (משלי כ, כד): 'מה' מצעדי גבר, ואדם מה יבין דרכו', ואדם הולך ואינו יודע להיכן הולך, אם לטוב אם לרע, אם למות אם לחיים".

כך מתפרש המדרש: כאשר ה' מעורב בהחלטת האדם ללכת למקום פלוני לרוב אין ביד האדם לדעת זאת, ולכן "אדם הולך ואינו יודע (מראש) להיכן הולך (באמת)". שכן, לעתים מסלול ההליכה של האדם משתנה, לעתים היעד המתוכנן משתנה, ולעתים אשר יארע בהם אינו מה שציפה האדם או שחשב שיקרה – הכול בהתאם למה שבחר ה', לטוב או לרע, וחלילה אף למיתה.

יסוד זה נאמר על ידי חכמינו בסגנון נוסף (סוכה נג ע"א): "רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, לאתר דמתבעי תמן מובילין יתיה" (תרגום: רגליו של אדם ערבות לו, למקום שמתבקש, לשם מובילות אותו). וכך פירש רש"י (שם): "למקום שנגזר עליו למות בו [...] לשם רגליו מוליכות אותו". כך אירע, מספר התלמוד שם, לסופרי המלך שלמה, אֱלִיחֹרֶף וַאֲחִיָּה. אף ששלמה רצה להצילם ממלאך המוות, הוא שלחם דווקא אל "מְחוֹזָא דְלוּז" – למקום שבו נגזר עליהם למות.

מכלל האמור למדנו כי ברכת "המכין מצעדי גבר" כוללת כמה עניינים של השגחה שמימית בנוגע לפסיעות האדם, נוסף על כוונתה הפשוטה. לא נותר לנו אלא לאחוז בהנהגתו של דוד (תהלים קיט, נט): "חשבתי דרכי, ואשיבה רגלי אל עדתיך". לאמור, אם ברצוננו 'ללכת על בטוח', כי אז ההליכה המומלצת ביותר היא ההליכה לעשות את רצון ה', ההליכה "לבתי כנסיות ולבתי מדרשות" (על פי ויקרא רבה, לה, א).

 

---