עיונים בסידור התפילה - ברכת אבות

 

 

א.       שלושה שינויים בולטים מייחדים את "ברכת אבות", זו ה"מזניקה" את תפילת העמידה, הן ביחס לתפילה כולה והן ביחס לכלל יתר י"ח ברכות תפילת העמידה: שוני הלכתי, שוני מִבני ושוני ניסוחי. הלכתי, ש"ברכת אבות"  היא היחידה בה – מעיקר הדין[1] – מי שלא כיוון לא יצא ידי חובה, מה שלא אמור אפילו בפרשיות קריאת שמע שהן דאורייתא;[2] מבני, ברכה זו היא היחידה מכל י"ט הברכות שגם פותחת וגם חותמת  ב"ברוך"; ניסוחי, שלא ברור מה הוא נושא הברכה. גם אם היא קרויה "ברכת אבות"[3] –  וכמובן נכון ששלושת האבות נזכרים בה – רובה ככולה כלל לא עוסק בהם. מה אפוא מוקדה ומה לבה של ברכה זו? דומה כי מענה לשאלה השלישית עשוי לתת פשר לשאלה השנייה וממנה גם לראשונה.

ב.       עיון פשטני ב"ברכת אבות" עלול חלילה לטעת רושם שאין מדובר אלא באסופת שבחים: גדול, גיבור, נורא, עליון, גומל חסדים, קונה הכול, זוכר חסדים, מביא גואל, עוזר, מושיע, מגן. נכון הוא שג' ברכות ראשונות כולן, כיחידה, הוגדרו "ברכות השבח",[4] ועם זאת לא ברור מה הוא הציר שעליו ניצבת "אסופת" שבחים אלה ומה מייחד אותם. לחז"ל עצמם היה ברור ששבחים אלה מאוגדים בדקדקנות על מה שיש בהם, ולא פחות מכך על מה שאין בהם. לא בכדי, כאשר היה מי שלא הבין זאת וראה לעצמו חובה וזכות להוסיף עוד ועוד שבחים, הרי זה ננזף:

"ההוא דנחית קמיה דר' חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד, המתין לו עד דסיים, כי סיים א"ל סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך, אנן הני תלת דאמרינן אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה לא הוינן יכולין למימר להו ואת אמרת כולי האי ואזלת, משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף והלא גנאי הוא לו" (בבלי, ברכות לג ע"ב)![5]

ג.        מעט מאוד אישים, כולל דגולים וחשובים ביותר, נזכרו בשמם בתפילה כולה. נעים זמירות ישראל - דוד המלך,[6] אשר מידה רבה מאוד של נוסח התפילה שאובה ונשענת על ק"ן מזמורי ספר תהלים שלו, אף הוא אינו נזכר בשמו אלא מתוך ציטוט של פרשייה תנ"כית: "ויברך דוד...";[7] גואלם של ישראל ממצרים ומוסר התורה – משה רבנו, אף הוא לא נזכר אלא כך, כציטוט פרשייה תנ"כית: "אז ישיר משה...";[8] וכלל לא נזכרו לא שנים עשר השבטים ולא אהרן, לא יהושע ולא שלמה, לא ישעיה ולא יחזקאל, לא עזרא ולא נחמיה, ולא... ולא... אלא רק "מענייני דיומא" המתחייבים: "בימי מרדכי ואסתר"; "בימי מתתיהו בן יוחנן". חרגו מכך האבות: "אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב [...] מגן אברהם"; הלוא דבר הוא!

ד.       "אין קורין אבות אלא לשלושה" (בבלי, ברכות טו ע"ב). גם אם מובן מדוע אבות האנושות – אדם הראשון ונח – אינם מצוינים כאבותינו הייחודיים, מה גרע כוחם של המנויים הנ"ל: משה ואהרן, יהושע ושלמה, ישעיה ויחזקאל, וכן הלאה וכן הלאה גדולי עולם אשר כולנו נסמכים עליהם?[9] האמנם רק כיוון שכולנו צאצאי הראשונים – אברהם, יצחק, יעקב – ובוודאי לא כולנו צאצאי השניים, זו ורק זו הסיבה? העובדה שעל פי ההלכה גם הגר אומר "אבותינו" על שלישייה זו,[10] הגם שאינו מיוצאי חלציהם, מעידה שהייחוס הערכי הוא המשמעותי, יותר והרבה יותר מהייחוס הגנטי, וזאת לבד מרדידותו הניכרת של מענה כזה. 

 

*

הגם שהברכה מכונה "ברכת אבות", לאמתו של דבר היא אינה ממוקדת ב"אבות" אלא ב"אלוהי האבות": "אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב". והרי זה פלא: כדת מונותואיסטית, היהדות כופרת בחדות ואף מואסת ב"שילוש מקודש" מתועב. לדידן, הוא "אלוהי אברהם", הוא הוא "אלוהי יצחק" כשם שהוא הוא "אלוהי יעקב"! מה אפוא בין זה לזה?

על כורחך אתה אומר שאין אלו אלא ביטויים לשלוש דרכים מרכזיות שבהן גילה ומגלה האדם את הקב"ה בעולם.[11] הדגש מושם כאן לא על עצם הופעת הקב"ה בעולם – בריאתו שמים וארץ, ניהולו את הטבע ואת הנס, השגחתו וכו', אלא על פעילות האדם המגלה את הקב"ה לעולם. אברהם, יצחק ויעקב פעלו בדרכים שונות למילוי אותה משימה, איש איש לפי דורו, מקומו ותקופתו: "אברהם שכתוב בו הר שנאמר (בראשית כב, יד) 'אשר יאמר היום בהר ד' יראה' [...] יצחק שכתוב בו שדה שנאמר (שם כד, סג) 'ויצא יצחק לשוח בשדה' [...] יעקב שקראו בית שנאמר (שם כח, יט) 'ויקרא את שם המקום ההוא בית אל' " (בבלי, פסחים פח ע"א).

·         וכבר דרשו דורשי רשומות, כי הדגם האברהמי – אב המון גויים, הציב את הקריאה בשם ד' גלוי לכל העמים, חשוף ובולט בראש ההר, "והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה [...] היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת" (רמב"ם, הלכות עבודה זרה א, ג) – נס להתנוסס;

·         הדגם היצחקי "ירד" מההר לשדה, לא התרוצץ הילך והילך לקרב את הבריות, אך היה פתוח לקליטת כל מאן דבעי, בחינת הרוצה את הרב בא אליו;

·         הדגם היעקבי התבצר בתוך ארבע קירות ביתו, בחממה הנדרשת לגידול אטי ומסודר של כרם בית יעקב.

אב אב לפי דורו ידע לתעל את המחויבות כלפי עם וכלפי עולם, לפי הנתיב הנדרש לשעתו. כולם כאחד היו חדורי שאיפה "לתקן עולם" ולא רק עם, ב"מלכות שדי", אך כולם כאחד ידעו שאין דין ישיבה בארץ כישיבה חוצה לה; שאינה דומה עת רווחה לעת מצוקה; שלא הרי רבים כהרי יחיד; ששעת סיכון אינה כשעת סיכוי, וכן הלאה וכן הלאה על זו הדרך. האסטרטגיה אחת, הטקטיקה מפוצלת.

יש שיבליט את גדלות ד' בעולם ויש שיבליט דווקא את גבורתו; יש שיסמן את היותו גומל חסדים כעיקר ויש שיראה בהבאת גאולה יסוד; יש שהעזרה חשובה לשעה ויש שהישועה או ההגנה הם הנדרשים – מזה ומזה אל תנח.[12] בין כך ובין כך ברי שאלה אבני הבניין לכלל חובת האדם – כל אדם – בעולמו: לקרוא בשם ד', להפיץ את דבר ד', להגדיל תורה ולהאדיר, אם בדרך אברהם, אם בדרך יצחק ואם בדרך יעקב – אב אב ועבודתו, אב אב ותפילתו[13] –  איש איש לפי דורו ולפי דרכו.[14] "מעשה אבות סימן לבנים".[15]

אמור מעתה: ברכה זו היא מסד ברכות תפילת העמידה, שכולן נשענות עליה. לכן הן כולן "סמוכות לחברתה" ואינן פותחות בברוך, להוציא ברכה זו שעליה כאמור הכול נסמכות. יתרה מזו, כפי שהתבאר, ברכה זו אינה רק תשתית תפילת העמידה, אף לא רק נדבך יסוד לתפילה כולה, אלא – אליבא דאמת – עמוד כלל עבודת האדם. ואחר שכך הדבר, הייפלא שמי שלא כיוון בה – מעיקר הדין – אינו יוצא ידי חובה?!

 

 

 

---