עיונים בסידור התפילה - ברכת אהבת עולם (של תפילת ערבית)

 

אהבה זו נקראת אהבת עולם, ובמילים אחרות אהבה ללא תנאי. לא מעשיו של עם ישראל קובעים את היחס של הקב"ה לעמו, כיוון שהבחירה אינה תלויה כלל במעשים. הקב"ה גאל אותנו ממצרים על אף שלא היינו ראויים מבחינת מעשינו. מקור הדברים לכך שהקב"ה אוהב את עם ישראל אהבת עולם הוא הפסוק בירמיהו: "ואהבת עולם אהבתיך".[1] אהבה זו באה לידי ביטוי בכך שהקב"ה נותן לעם ישראל תורה ומצוות שהם למעשה חיים אמתיים – חיים בעלי ערכיות ותוכן.

התוצאה של אהבה זו היא שעם ישראל רואה בתורה את מרכז התרבות הישראלית, הוא הוגה בה, משיח בה ושמח בה: "על כן ה' אלוקינו נשיח בחוקיך ונשמח בדברי תורתך".

אם אכן אהבת עולם פירושה אהבה ללא תנאי, כיצד נסביר את סיום הברכה, "ואהבתך אל תסיר ממנו", ביטוי ממנו משמע שבאופן עקרוני יכול הקב"ה להפסיק את אהבתו לעמו? התשובה היא שהמילה "אהבתך" אין פירושה אהבת הקב"ה לעמו, אלא אהבת עם ישראל את הקב"ה. עם ישראל מבקש מהקב"ה שיעזור לו להחזיק את אהבתו העזה לריבון העולמים הבאה לידי ביטוי בעיסוק תמידי בתורה.

הסבר זה מתחזק מנוסח התפילה של הרמב"ם ביחס לברכה זו,² "ואהבתך אל תסיר ממנו", נוסח שאפשר להסבירו בכך שהקב"ה יסיר את אהבתו, אלא "ואהבתך לא תסור ממנו", ביטוי ממנו משמע שאהבתך תישאר אתנו. כלומר, האהבה שאנו – עם ישראל – אוהבים אותך הקב"ה יהי רצון שתישאר אתנו לעד. גם מהמשך נוסח הרמב"ם משמע שזה ההסבר, ככתוב בדבריו: "כי היא עטרת ראשנו ותפארתנו". הפירוש הוא שלימוד התורה, הביטוי של האהבה שאנו רוחשים לקב"ה, היא עטרת ראשינו ותפארתנו. החיבור לתורה תלוי ברצונם של ישראל, ובאופן עקרוני ייתכן שעם ישראל ימאס בתורה.

בתלמוד הירושלמי מובא: "רבי חונה ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק מצאנו שוויתר הקדוש ברוך הוא לישראל על עכו"ם ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים על מאסם בתורה לא ויתר".³ ייתכן לוותר על עונש אפילו בכל מה שקשור בעבֵרות חמורות ביותר, אולם ברגע ששוכחים שהתורה עומדת במרכז, הרי שהבסיס המרכזי של הקשר מצד עם ישראל לקב"ה, יסוד האהבה, נשחק.

העלינו את הטענה שאהבת ישראל את הקב"ה באה לידי ביטוי בכך שישראל מעמידים את התורה במרכז ושמחים בה. בנוסח הברכה אנו אומרים: "ובהם נהגה יומם ולילה". ביטוי זה אומר דרשני. הרי לא ייתכן שרוב בני האדם יהגו בתורה יומם ולילה. גם יהושע, בתור מנהיג ציבור, שלו ניתנת הוראה זו, אינו יכול לעסוק בתורה יומם ולילה.⁴ לדעת התלמוד הירושלמי לא ייתכן שכיוון שכתוב "והגית בו יומם ולילה" נאסור על למידת מקצוע.⁵

התשובה נעוצה במשפט הקודם מתוך הנוסח: "על כן ה' אלוקינו בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך". התורה מהווה שיחה: "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי".⁶  אהבת התורה, שהיא כאמור ביטוי לאהבת ה', מומחשת על ידי כך שאדם, בכל נושא שהוא עוסק בו, מנסה לראות מה התורה

אומרת ביחס לנושא זה. ואכן, התלמוד הבבלי קובע ששיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד.⁷ גם שיחה, שלכאורה נתפשת כשיחת חולין, ייתכן שהיא חלק מן התורה.

ההצהרה שנשיח בדברי תורה בשעת שכיבה אומרת דרשני. אמנם הכוונה במילה שכיבה היא בראש ובראשונה זמן שכיבה, כלומר בתחילת הערב, אולם מסתבר שביטוי זה כולל גם את המציאות שבה אדם הולך לישון. האם במציאות כזו הוא שח בדברי תורה? התשובה היא, שבטרם אדם הולך לישון הוא מצהיר שהתורה עומדת אצלו במרכז; הוא הולך לישון מתוך חשיבה על התורה, מצהיר שלמחרת בבוקר יעסוק בה, ואכן כך עושה במהלך היום. רעיון דומה הוא גם ביחס לביטוי "ובהם נהגה יומם ולילה". כוונת הדברים היא, שבכל מצב שאדם נמצא בו הוא מנסה לראות מה עמדת התורה בנושא זה. הקב"ה אומר ליהושע: גם כאשר אתה נמצא במצב של מלחמה, אל תשכח לחשוב מה רוצה התורה במלחמה זו.

במזמור יט בתהלים כתוב: "השמים מספרים כבוד אל ומעשי ידיו מגיד הרקיע. יום ליום יביע אומר [...]" (פסוקים ב, ג). הרמב"ם כותב שמתוך הסתכלות בנפלאות הטבע אדם בא לידי אהבת הקב"ה.⁸ לאחר מכן, בפסוקים ו, ז, כתוב: "תורת ה' תמימה משיבת נפש". אם נפלאות הבורא והשתנות הזמנים מביאים לאהבת הקב"ה – ברכת מעריב ערבים, הרי שאהבת הקב"ה הגדולה ביותר היא על ידי העיסוק בתורה – ברכת אהבת עולם.

 

---