עיונים בסידור התפילה - ברכת אורח לבעל הבית

 

מקורה של ברכת האורח היא בגמרא, ברכות מו ע"א:

ואורח מברך (מזמן) – כדי שיברך לבעל הבית. מאי מברך? – יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא; ורבי מוסיף בה דברים: ויצלח מאד בכל נכסיו, ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים וקרובים לעיר, ואל ישלוט שטן לא במעשי ידיו ולא במעשי ידינו, ואל יזדקר לא לפניו ולא לפנינו שום דבר הרהור חטא ועבירה ועון מעתה ועד עולם.[1]

בימי הגמרא היה אחד הסועדים מברך בקול ומוציא את כולם ידי חובה. חז"ל מדריכים, שכאשר נמצא אורח בסעודה תינתן לו הרשות לזמן כדי שיברך את בעל הבית בברכת האורח. (בימינו לעומת זאת, נהוג ברוב קהילות ישראל שכל אחד מברך לעצמו. לכן כתב הרב יחיאל מיכל עפשטיין בספרו ערוך השולחן (אורח חיים רא, ג) שייתכן שכיום אין צורך לתת לאורח לזמן, לפי שכל אורח מזכיר בעצמו את ברכת האורח).

מגמרא זו ניתן לראות שחז"ל ראו חשיבות רבה בברכת האורח. הרב קוק זצ"ל (עין איה, ברכות מו) מבאר זאת באופן עמוק. בברכה זו מבטא האורח הכרת טובה למארחו. ערך הכרת הטוב הוא אבן יסוד בבניין העולם הגשמי והרוחני ולכן מדריכים חז"ל שראוי לבטאו. מתוך הכרת הטוב נבנים חיי חברה תקינים של נתינה הדדית והעולם הגשמי נהיה טוב יותר. אך גדולה מכך היא החשיבות הרוחנית. כשאדם מתרגל להכיר טובה לחברו על "הטובה הקטנה" שעשה לו, יכול הוא להגיע להכרת "טובה גדולה" יותר לבוראו ועל ידי כך להידבק בו. משום עניינו הרם של ערך זה נתנו חז"ל חשיבות לברכת האורח.

בפשטות ניתן לבאר שהאורח מברך את בעל הבית שיישמר כבודו, ושיהיו עסקיו קרובים לעיר כדי שיוכל לדאוג להם באופן שוטף ולהצליח בהם (על פי רש"י). לסיום, מברכו האורח בהצלחת עולמו הרוחני. הרב קוק מוסיף רבדים עמוקים יותר בביאור הברכה:[2]

באופן טבעי אדם המתארח בבית חברו חש מעט בושה על כך שמקבל מתנת חינם מחברו ונהנה מסעודה שלא טרח בה. פתיחת הברכה מגיעה מהרהורי לבו של האורח, אשר מתוך הכרת הטוב מייחל שמארחו לא יחוש כל רגש של בושה: "יהי רצון שלא יבוש בעל הבית הזה בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא".

הרב קוק מבאר שהבושה ראויה לאדם הפועל באמצעים לא נעלים, אף אם מטרותיו ראויות. תכלית האדם בעולם הזה היא רוחנית, אולם ה"אמצעים" המובילים את האדם לתכלית זו הם חומריים. מתוך ההבנה שחיי החומר הם רק אמצעי בדרך, ראוי שההנאות מחיי החומר, כגון אכילה ושתייה, יהיו רק במידה הנצרכת לקיום האדם. אולם אדם הנותן חשיבות רבה מדי להנאותיו החומריות, עושה שימוש ב"אמצעי" באופן שאינו ראוי, שכן שכח את העיקר והפך את חייו לרדודים ולחומריים יותר. על כן, האורח מברך את בעל הבית שידע לחיות את חיי החומר במידה הראויה, באופן שיהוו תמיד רק אמצעי לקיומו ועשייתו הערכית, ומתוך כך "לא יבוש בעל הבית הזה בעולם הזה".

קשה מה"בושה" היא ה"כלימה", הראויה לאדם שמעשיו ה"תכליתיים" בזויים ומאוסים. מתוך תקווה כי בעל הבית ישתמש בכוחות שקיבל מהאכילה החומרית רק לעשייה ברוכה ולעבודת ה', מברך האורח את בעל הבית שכל מעשיו יהיו ראויים ולכן "לא יכלם לעולם הבא".

"ויצלח מאוד בכל נכסיו ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים": האורח מברך את בעל הבית שיצלח מאוד, ולעומת זאת לעצמו מאחל רק הצלחה רגילה. הוא מוכן שהצלחתו של בעל הבית שגמל עמו טובה תבוא "על חשבונו", ובכך מבטא האורח את הכרת הטוב באופן עליון.

"וקרובים לעיר": האדם לא נברא בשביל שיעשה לעצמו ולביתו. אלא "השלמות הפרטית תלך ותתעלה רק באופן שלא ישים למרכז חייו רק את עניינו הפרטי, כי אם ענייני הציבור והכלל יהיו קרובים אל לבו". לשלמות זו יוכל האדם להגיע כאשר עשייתו הפרטית לצורך פרנסתו תהיה סמוכה למקום יישובו של הציבור, וכן שנפשו תהיה תמיד "קרובה" לצורכי הציבור. כך יהיה מוכן לעזרתם בכל עת. על כן, טוב יהיה אם נכסיו של בעל הבית יהיו "קרובים לעיר".

"ולא ישלט שטן במעשי ידיו, ואל יזדקק לפניו שום דבר חטא והרהור עון מעתה ועד עולם": על אף חיוניותם של חיי החברה לשם העשייה הכללית ולקיום רבות ממצוות התורה הדורשות ציבור, חיי החברה מביאים עמהם גם מכשולים. בכלל האוכלוסייה מצויים גם אנשים שאינם מהוגנים, וההתחברות עמהם עלולה להביא את האדם למעשים רעים. על כן, כהשלמה לכל הברכות, מברך האורח שההתחברות עם הציבור תביא את בעל הבית להתרוממות ולעשיית טוב ולא יהיה כל פגם במעשה ידיו.

נוסף על פגיעה במעשים, ההתערבות בחברה יכולה להביא את האדם למידות רעות, כמו רדיפת כבוד וגאווה. על כן, מברך האורח שלא יהיה אף "הרהור עוון" לבעל הבית.

ברכות האורח לא מסתכמות בברכת הצלחה בחייו של בעל הבית, אלא מברכו שאף אחרי מותו לא יהיו תוצאות שליליות למעשיו, "מעתה ועד עולם".

 

מתוך העיון בברכת האורח הכוללת ברכות רבות כל כך, ניתן ללמוד עד כמה עלינו להכיר טובה לכל אדם שעשה משהו בעבורנו.

 

 

 

---