דפי מאורות (5774-10)

המוציא? מזונות?

 

ברכת "בורא מיני מזונות" היא אחת מברכות הנהנין, ונשאלת השאלה: אם גם ברכת "המוציא" וגם "מיני מזונות" כוללות מזון שנעשה מחמשת מיני דגן, היכן הקו המפריד בין שתי הברכות?

 

 

המשנה קובעת: "ועל פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה, חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר 'המוציא לחם מן הארץ' " (ברכות ו, א).

מה ההגדרה של פת? בהלכה מוזכרים שני מצבים שאינם נחשבים פת ולכן הברכה תמיד "מזונות":

1.       תואר לחם: דגן אפוי אינו נחשב לחם, אלא אם כן יש לו צורה של לחם או שהוא נראה כדבר מאפה;

2.       קמח שעירבו בו דברים אחרים או דגן שבישלו בקדֵרה או תבשיל שעירבו בו מחמשת המינים, כל אלה נקראים מעשה קדרה וברכתו "מזונות". לכן פסטות למיניהן, דייסות, וחתיכות לחם קטנות שהתבשלו נחשבים למעשה קדרה וברכתם "מזונות" אפילו אם קבע את סעודתו עליהם.

בעיות מתעוררות בקו המפריד בין סוגים שונים של מאכלים הדומים ללחם ונקראים "תוריתא דנהמא", תואר מראית הלחם.

אמר רב ששת: האי חביצא (רש"י: שמפררין בתוך האלפס לחם), אף על גב דלית ביה פרורין כזית, מברך עליו המוציא לחם מן הארץ. אמר רבא: והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא (ברכות לז ע"ב).

משתמע מהגמרא שאפילו דבר שמקורו בלחם ממש, אם אין עליו תורת לחם לא מברכים עליו "המוציא" אלא "מזונות". לפי הנחיה כללית זו, שקדי מרק, אטריות, קיגל אטריות, קוסקוס, פתיתים אפויים, כולם ברכתם "מזונות". לעומת אלה, דבר המטוגן במעט שמן, כמו מלאווח, אינו נחשב כמעשה קדרה ולכן דינו כלחם.

יש גם פרמטר נוסף המקשה יותר את הקביעה והוא הכמות. יש מאכלים שכאשר אדם אינו קובע את סעודתו עליהם ברכתם "מזונות", אבל כאשר כן קובע עליהם סעודה ברכתם "המוציא". מאכלים אלו מוגדרים כ"פת הבאה בכיסנין" והכמות הנאכלת היא הקובעת את ברכתו ולא סוג המאכל. "לחמניות מערבין בהן ומברכים עליהן המוציא? שאני התם דקבע סעודותיה עלייהו, אבל היכא דלא קבע סעודתיה 
עלייהו – לא" (ברכות מב ע"א). קביעה זו לא נראתה לרא"ש ולפי דבריו לחמניות "לחם גמור הוא, שתחילתו וסופו עיסה ומברך עליהם המוציא ואחריהן ברכת המזון". לפי הרא"ש, על לחמניות דקות מברך "בורא מיני מזונות", אך אם קבע עליהן סעודה מברך "המוציא" וברכת המזון. במשנה ברורה נקבע ש"לחם גמור הוא, דנעשים מקמח ומים כשאר פת, ואף שהם דקים".

מהי הכמות הדרושה כדי לחייב ברכת "המוציא" או במילים אחרות, כדי שייחשב שיעור לקביעת סעודה? הגמרא (ברכות מב, ע"א) מביאה דוגמה:

רב הונא אכל תליסר ריפתי (עוגות) בני תלתא תלתא בקבא [בני שלשה שלשה ברב] ולא בריך. אמר ליה רב נחמן: עדי כנפי! [כלומר אין אדם רגיל לאכול כמות בזו של עוגות כקינוח סעודה בלבד]. אלא כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך".

כלומר, מפני שהכמות כה גדולה עד כדי להשביע יש לברך ברכת המזון אף על פי שלא היה לחם בסעודה. האם הכמות היא מדידה אובייקטיבית או סובייקטיבית? בסוגיה זו יש ויכוח בין הרא"ש והראב"ד בפירוש לדברי רמב"ם: הרא"ש כתב: "דאם אחרים אינם קובעים אפילו כשהוא קובע אינו מברך, דבתר רוב אזלינן, ובטלה דעתו אצל כל אדם". לעומתו, סבר הראב"ד ש"אם היה קובע עליו אפילו משהו, מברך עליו בתחילה המוציא ולבסוף שלש ברכות. ונראין דברי רבינו משה ז"ל". לפי הרא"ש, שיעור הסעודה הוא אובייקטיבי ואינו תלוי באדם זה או אחר. חלק עליו הראב"ד וקבע שלכל אחד גדר החיוב בברכת המזון. לפי השולחן ערוך, אם אכל שיעור שאחרים אין קובעים עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו המוציא וברכת המזון. ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעים עליו, אף על פי שהוא קובע עליו, אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלוש, "דבטלה דעתו אצל כל אדם".

הגר"א הלך בכיוון היחסיות והצמדה לתרבות בקבעו שהשיעור הוא כאכילת אדם בינוני בכל מדינה ומדינה, שיש מדינות שאוכלים בהן מעט ויש שאוכלים שם הרבה. העניין תלוי גם בגיל, כי כאשר מדובר בזקנים יש להשוות את השיעור כפי מידת אכילת זקן בינוני, ובני שלוש עשרה – למה שרגיל נער בן שלוש עשרה לאכול. אבל הרב משה פיינשטיין קבע שלכתחילה יש להחמיר כשיעור ד' ביצים.

כל זה בדיעבד, אבל לכתחילה צריך האדם בתחילת אכילתו להחליט אם רוצה הוא לאכול כדי קביעת סעודה ושביעה, או פחות, וכך יוכל לברך מתחילה את הברכה הראויה על אכילתו.

  

יהודה לובין

מרכז תכנית השלמות לייעוץ חינוכי

 

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

מקץ תשעד.pdf

מחבר:

לובין, יהודה