עיונים בסידור התפילה - ברכת גאולה שלפני תפילת העמידה

 

במקורות התלמוד הדיון וההתייחסות הם בעיקר במקומה של הברכה כהכנה וכהקדמה לתפילת העמידה הבאה מיד ותכף לברכה. ננסה למצוא את הגשר ואת החיבור שבין קריאת שמע לתפילת העמידה.

בברכות ט ע"ב נאמר: "העיד ר"י בן אליקים משום קהלא קדישא דבירושלים כל הסומך גאולה לתפילה אינו ניזוק כל היום כולו". בממרא נוספת (שם ד ע"ב) נאמר: "אמר ר' יוחנן איזהו בן העולם הבא זה הסמוך גאולה לתפילה". משמעות ראשונית של שתי מובאות אלו מלמדת כי חכמי התלמוד ייחסו חשיבות גדולה לא רק לעצם תוכנה של ברכת הגאולה אלא הדגישו את חשיבות קישורה ושייכותה של הברכה לתפילת העמידה. כמו כן הפליגו מאוד במתן השכר למי שעומד במשימה ומחבר וסומך את הגאולה לתפילה. נבדוק מה ראו על כך ומה טעם קבעו כך.

רבנו יונה שואל (תלמידי ר' יונה בדפי הרי"ף): "יש לעיין, וכי מפני שסומך גאולה לתפילה יש לו שכר כל כך שיהיה בן עולם הבא?" כמו כן, מדוע זוכה ואינו ניזוק כל היום? רבנו יונה מסביר שהתבוננות בתוכן ברכת הגאולה מלמדת כי אנו מברכים את ה' על שגאל אותנו ממצרים מבית העבדים. המתפלל מפנה תשומת לב ומחשבה לקבל על עצמו את עולו של הבורא אשר פדה וגאל את עמו, עם ישראל, ממצרים. התהוות האומה הישראלית והחיוב לקבל עליה את עולו של הבורא, מעוגנת ומחוזקת ומחויבת מתוך ההכרה הבסיסית ש"ה' ימלוך לעולם ועד". מתוך שכך, עולה שהמתפלל, מכיר הטובה והגאולה שגאל אותו הבורא ושהוא עבדו ועובד אותו, וכיון שמכיר שהוא עבדו מפני שגאלו ועושה רצונו ומצוותיו נמצא שבעבור זה זוכה לחיי העולם הבא.

החיבור לתפילה ולעבודת הבורא נובע ויוצא מתוך הקשר הבסיסי ליציאת ומצרים ולהכרה היסודית שמקנה האדם לעצמו, שהוא עובד למי שהוא חייב לו את עצם מציאותו הלאומית וממנה גם הפרטית.

עיון נוסף בקשר שבין ברכת הגאולה לעמידה יובחן מתוך תשובה נוספת שמביא רבנו יונה (שם):

טעם אחר, מפני שכשמזכיר גאולת מצרים ומתפלל, מיד הוא מראה שבוטח בה' בתפילה כיוון שמבקש ממנו צרכיו, שמי שאינו בוטח בו לא יבקש ממנו כלום וכיוון שמזכיר עכשיו אותה גאולה שבטחו אבותינו בה' והצילם ומתפלל מיד, נמצא שגם הוא בוטח בו שיענה אותו כמו שענה לישראל בעבור שבטחו בו, ומפני זה מזכיר אותה הגאולה ומתפלל מיד.  והביטחון הוא עיקר היראה והאמונה ולפיכך זוכה בסיבתו לחיי עולם הבא.

הנימוק החדש מדגיש את הקשר לתוכנה של הברכה, שבה מחזק האדם את ביטחונו בה' על ידי אזכורה של יציאת מצרים, שעמדו בה ישראל, ולא היה להם על מה להישען אלא על ה'. התחברות זו של המתפלל לאזכור גאולת מצרים היא פתח ומבוא לביטחון בה' שאליו הוא עומד עכשיו להתפלל ולבקש את צרכיו בתוך שאר צורכי עם ישראל.

ניתן אפוא להגדיר שעל פי ההסבר הראשון בולטת מוכנותו של המתפלל להיות "עובד ה' " דרך יסוד הכניעה והקבלה. ההסבר השני מחזק את מגמת הביטחון בה' ובגאולתו, וכמבוא לתפילת העמידה, שבה יפנה האדם את ביטחונו לבורא שימלא את משאלות לבו עם שאר משאלות לבם של ישראל. שניהם מסבירים את הברכה כהכנה לקראת תפילת העמידה.

רש"י (שם ד) מוסיף עוד שני טעמים חשובים: האחד, הישענות על שני פרקי תהלים הסמוכים זה לזה, מזמור יט ומזמור כ. האחד מסיים במילים: "ה' צורי וגואלי", היינו הזכרת גאולת האדם על ידי ה', והפרק הסמוך לו מתחיל במילים "יענך ה' ביום צרה", היינו בקשה מה' שיענה למתפלל בעת צרה. בלשון רש"י: "וסמיכת גאולה לתפילה רמזה דוד בספר תהלים". הטעם השני, בלשונו של רש"י:

מי שאינו סומך גאולה לתפילה, למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך, יצא המלך ומצאו שהפליג, אף הוא הפליג, אלא יהיה אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו.

ההגעה לברכת הגאולה היא מתוך המשכה של קריאת שמע והזכרת יציאת מצרים בפרשה השלישית. הואיל והגעת לברכת הגאולה, אל לך לעזוב את המקום וכדאי לך לנצל את עובדת היות המלך יוצא לקראתך (לקבל את תודת גאולתך) וסמוך לגאולה את תפילת בקשותיך. למעשה שני הנימוקים של רש"י אחד הם: הראשון מסתמך על השימוש ברעיון על ידי דוד, והשני מחזק את הרעיון על ידי משל המלך.

לאור האמור לעיל נחדש חידוש מעניין. ניתן לומר כי אפשר לראות את ברכת הגאולה בשני מבטים (וכסגנון הלמדנות הבריסקאים נעשה "חקירה"): אפשר לומר כי ברכת הגאולה היא סיום של סדרת ברכות שמע, ואפשר לומר (ובלשון ה"חקירות" – "או דנימא") שברכת הגאולה היא המבוא וההתחלה של תפילת העמידה. לפי רש"י היינו מקבלים את הצד הראשון כסיום סדרת ברכות שמע, ולפי רבנו יונה היינו מציעים שברכת הגאולה היא חלק ומבוא לעמידה.