עיונים בסידור התפילה - ברכת הזימון

דפי מאורות (5774-03)
"ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו", זהו עיקרה של ברכה הנאמרת כנספחת לברכה ראשונה של ברכת המזון ולפניה. המקור המשנתי לברכת זימון הוא: "שלושה שאכלו כאחד חייבים לזמן" (ברכות מה).
 
 
נבחין כי לשון המשנה "חייבים לזמן", לא נאמר כמו בשאר ברכות "חייבים לברך", היינו החובה אינה אמירת הברכה אלא להיות כעין "מניין", כעין ציבור שמברך ברכת המזון יחד, מעיין "ברוב עם הדרת מלך". לכן, כל היחס לברכת הזימון הוא לעצם יצירת ההתוועדות המשותפת לברכת המזון. זה מסביר לנו מדוע אין בה הזכרת שם ומלכות, וכן את הדירוג המיוחד שנקבע לזימון זה: כאשר יש שלושה, הזימון הוא כנזכר לעיל, וכשמספר המברכים  עולה, עולה גם נוסח הקריאה – לזימון בדרגת "ברוך אלוקינו וכו' ".  
אם נרצה להגדיר את אופיו של הזימון נאמר כי מתוך הרצון להאדיר את שם ה' יש לנו בדרך כלל מגמה לברך ולקלס את הבורא דווקא ברוב עם, וכפי שמוזכר פעמים רבות על פי הפסוק: "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו" (תהלים לד, ד). הרי שלפני הנגישות לברכת המזון עצמה יש צורך לסדר את המסגרת הציבורית של אופי הברכה, לקרוא ולזמן את האנשים שיהיו הקהל וה"ברוב עם הדרת מלך", כדי לסדר את היותם "כאיש אחד בלב אחד". או אז נתקן עניין הזימון להביאם להיות כחבורה אחת ולזמן את המברכים למסגרת ציבורית אחת.
רעיון דומה אנו מוצאים גם בתפילה. לפני הנגישות לתפילת העמידה נקבעה אמירת משפט מלכד, ברכת ה"ברכו", הנאמרת לפני שמע וברכותיה, גם בבוקר גם בערב. גם כאן יש צורך לזמן את העשרה שיעמדו יחד לתפילת עמידה. החזן מזמנם לברך את ה' המבורך והם מזדמנים ועונים יחד "ברוך ה' המבורך לעולם ועד".
סיכום מעניין אנו מוצאים בדבריו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ, ראש ישיבת מעלה אדומים, על ההבחנה ועל המיוחדות שבין הזימון לברכו. לזו (ברכו) הוא קורא "נאמרת בציבור", ולזו (זימון) הוא קורא "בחבורה". וכך הוא כותב:
ברכת הזימון ו"ברכו" הם שתי ברכות המקבילות זו לזו, שתיהן פתיחה לברכות הנאמרות על ידי רבים, ולשתיהן אין מטבע של ברכה. למרות הדמיון יש ביניהם הבדל הנובע ממהות המצוות שהן פותחות. ברכת הזימון פותחת ברכת המזון בחבורה, ו"ברכו" פותחת ברכות הנאמרות בציבור. אין חילוק בין "ציבור" גדול לבין "ציבור" קטן, ולכן כולי עלמא מודים שנוסח הברכה זהה בכל ציבור, ואילו יש חילוק בין חבורה גדולה לחבורה קטנה, ולכן לדעת רבי יוסי הגלילי יש ברכה מיוחדת הנקבעת לפי גודל החבורה (דברי סיכום מאת הרב רבינוביץ, ישיבת מעלה אדומים).
אם עד כה העמדנו את הזימון על הצורך להגדיל את שמו של ה' כמסגרת של "ברוב עם", מציע הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין גישה שונה בספרו ההלכתי הגדול "ערוך השולחן" (אורח חיים, סימן קצג ב):
כבר נתבאר דברכות הנהנין אינן דומין לברכת המצות. דברכת המצות יכול להוציא את חבירו בברכתו אף שלא נתחייב בה, מטעם דכל ישראל ערבים זה בזה. אבל ברכת הנהנין מי שלא נהנה אינו יכול להוציא מי שנהנה; ואפילו זה שנהנה אינו יכול להוציא לאחר שנהנה אלא אם כן נקבעו יחד בדבר שהקביעות מועלת בו, כמו פת וכיוצא בו שקביעותם מצרפתם להיותם כגוף אחד וברכה אחת לכולן. וגם זה רק בברכה ראשונה, שדעתם להתחבר ולקבוע עצמן יחד לאכול. אבל בברכה אחרונה, כיון שעומדים להיפרד זה מזה – אינם מצטרפין בזה עם זה שכולם יפטרו בברכת האחד. ולכן בשארי ברכות אחרונות אין האחד פוטר את חברו אלא כל אחד יברך לעצמו.
תמצית דבריו היא: היכולת המיוחדת של האדם בישראל להוציא ידי חובה את חברו, יכולה לבוא מדין "ערבות הדדית", כנאמר בביטוי "כל ישראל ערבים זה בזה". אז חובת המצוות של שמעון מוטלת גם על ראובן, ולכן יוכל ראובן לברך את ברכת המצווה עבור שמעון (כך בשופר, כך בקריאת מגילת אסתר וכך בברכת "מקדש השבת" שבקידוש). זהו מדין ערבות, אולם אין ערבות זו פועלת על ברכות הנהנין. אין יכולת של ראובן לברך לשמעון על תמרים בלי לאכול מהם. כמו כן, אם הוא רוצה להוציא את שמעון הרוצה לאכול מהתמרים, לא חלה הערבות ההדדית.
לעומת זאת, יש מצבים שבהם מתגבשת חבורה לעניין אחד, ואז הזדמנותם יחד לאותו עניין מאפשרת להוציא זה את זה גם בדברים שאינם מצוות ואינם במסגרת הערבות ההדדית הישראלית. לתוך מתכונת זו ייכנסו ברכת הגפן שבקידוש, שהרי נזדמנו יחד לעניין אחד, וכן  גם ברכת הזימון. על הכרעתם של חז"ל ש"שלושה שאכלו כאחד חייבים" לזמן, אומר ערוך השולחן:
אבל בברכה אחרונה, כיון שעומדים להיפרד זה מזה – אינם מצטרפין בזה עם זה שכולם יפטרו בברכת האחד [...] אבל שלושה שאכלו, כיון שנתחייבו בזימון ואומרים ביחד "נברך" – הזימון עושה אותם כמחוברים יחד.
לאמור, ה"ביחד" הזה מאפשר להם לצאת אחד בברכתו של האחר, כלשונו בהמשך: "דכיון דהזימון מחברם – דינם כתפילה בציבור".
 
הרב יוסף אנטמן
מרצה בהתמחות לתושב"ע
ובמסלולים לחינוך מיוחד ולגיל הרך