עיונים בסידור התפילה - ברכת הטוב והמטיב

דפי מאורות (5774-23)
על הכרת הטוב הכללי ועל הכרת ה'
 
מובא בתלמוד בבלי (ברכות דף ס):
[תנן] בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר ברוך שהחיינו והגיענו לזמן הזה שלו ושל אחרים אומר הטוב והמיטיב [...] והתניא קצרו של דבר על שלו הוא אומר ברוך שהחיינו וקיימנו על שלו ועל של חיברו אומר ברוך הטוב והמיטיב.
 
 
רש"ר הירש (ר' שמשון ב"ר רפאל הירש, 1808–1888) סיכם את דברי הגמרא שם והקנה להם מובן רחב יותר באשר לשמחה המיוחדת השמורה למי שהתלמד במקורות היהדות וזכה לקיים את מצוות הדת:
סימן אופייני הוא, בשמועה טובה הנוגעת לפרט בלבד מברכים: "שהחיינו"; ואך, כאשר האירוע הינו טוב גם לזולת רק אז מברכים: "הטוב והמיטיב". נפש שלא נתעדנה מרוח היהדות מעריכה אושר, ושמח בו פי שבעה, כאשר הוא מנת חלקו לבד. רוח של יהודי ולבו רק אז שמחים באושר שנפל בחלקו, ורק דווקא אז נושא עיניו אל ה' הטוב ועושה חסד לבריות, אם גם לאחרים חלק באושרו שה' זיכהו בו.[1]
לדברי הרש"ר, סגולתו של העוסק בתורה ובמצוות להבדיל מאומות העולם, היא אי-התרכזותו באושר האישי שנפל בחלקו, אלא בכך שנפשו ולבו חפצים באושרם של כל באי עולם, משום שהאושר הכללי דווקא (לו ולזולתו) מבשר ומאשר כי ה' טוב ועושה חסד לבריות כולן. יש כאן כעין הליכה מן הקוטב האגואיסטי המציין כך אליבא דהרש"ר הירש את אומות העולם, אל הקוטב האלטרואיסטי המציין את היהודי שנתעדן מרוח היהדות, המבקש את הטוב הכללי, לכל הפחות באותה מידה שבה הוא מבקש את אושרו האישי, וכפי המשתמע, אף מבכר את הטוב הכללי יותר, משום שהוא מעיד על השגחתו ועל מלכותו של הקב"ה על כל באי העולם.
ר' אברהם דנציג (1748–1820), פוסק ההלכה של העיר וילנה ומחותנו של הגר"א (ר' אליהו בן שלמה זלמן, הגאון מוילנה, 1722–1798), הרחיב עוד ברעיון הכללי של הכרת הטוב: "עני שניתן לו בגד חשוב במתנה, מברך 'הטוב והמיטיב' ואינו מברך 'שהחיינו' שהוא טובה גם לנותן ששמח שזִכָּהו ה' ליתן צדקה".[2]
אליבא דר' אברהם דנציג, גם העני שקיבל כמתת צדקה בגד נאה, ובדין מתנה שניתנה לו והפכה קניינו היה אמור לברך "שהחיינו", שכן התחדש לו עצמו דבר שלא היה קניינו קודם לכן, בכל זאת מברך "הטוב והמטיב", שכן הוא מכיר טובה גם לנותן ולשמחתו על שזיכהו ה' ליתן מלבוש נאה לעני.
גם ר' אברהם דנציג מדגיש את הנטייה כלפי הטוב הכללי והאושר הכללי. על היחיד להכיר כי אינו לבדו בעולם. גם הדברים המתחדשים לו בחסד ה' מקורם פעמים רבות במצוות התורה או במוסר הטבעי שנטע ה' בלב בריותיו. היהודי מקיים המצוות יעדיף לחשוב בלבו על כל מי שהֵסב לו טוב, ויישאף לשתף אף את הזולת בשמחתו, גם משום שהוא חש חלק מקהל-עם וגם משום שכאשר הוא משתף אחרים בברכתו הריהו מגדיל ומרומם את חסד האלוה לא על עצמו בלבד, אלא מודה בלבבו כי החסד והטוב הם כלליים ונחלקו על ידי האל לכל באי עולם.
בפתחים ב–ג מן הספר "קל"ח פתחי חכמה", כתב הרמח"ל (ר' משה חיים לוצאטו, 1707–1746) כי רצון המאציל יתברך שמו הוא רק טוב.[3] לא זו בלבד, אלא שתכלית בריאת העולם כולה הייתה כדי שהטוב יהא מיטיב, ובלשונו של הרמח"ל: "תכלית בריאת העולם, זה פשוט, שכל פועל – פועל לתכלית. הוא להיות מיטיב, לא לצרכו, כי הוא אינו צריך לבריותיו, אלא לברוא בריות להיטיב להם".[4]
לדעת הרמח"ל, ההוויה כולה היא תבונית ותכליתית. לטעמו, ברא המאציל יתברך (אין סוף ברוך הוא) את העולם כדי להביע באמצעותו את טובו השופע. האל בורא את עולמו לא רק על מנת לקיימו, אלא גם כדי להיטיב לכל הנמצאים בו; בבחינה זו, לדעת הרמח"ל, גם מה שהאדם חווה כרע וכפורענות, עתיד להיוודע כטוב הנשפע מן האל.[5] מה שהאדם חווה כחיסרון, כמגרעת, כפורענות, אינו אלא בחוויה האנושית. האדם לא תמיד מצליח להבין בקוצר דעתו מדוע סיבב האל פורענות זו או אחרת. עם זאת, לדעת הרמח"ל אין לו לאדם אלא להאמין ולידע כי הדברים מכוונים מלמעלה לתכלית הטוב ועל מנת להיטיב עם הנבראים כולם.         
מבחינה זו דומה כי הרמח"ל היטה את לבו לברכת הטוב והמיטיב, כלומר לטעמו, המברך הטוב והמיטיב על שלו ועל של זולתו מבין כי העולמות כולם אמנם נבראו על ידי המאציל לכבודו ולרוממותו. עם זאת, התכלית הפנימית של הבריאה היא רצונו ומחשבתו של הבורא – לא להיות טוב במהותו בלבד, אלא על מנת להיטיב בפועליו ובדרך שבה הוא נודע בעולמו. המברך "הטוב והמיטיב" אינו מגלם אפוא אכפתיות יתרה לזולת ולגורלו, אלא גם מכיר טוב לאל עליון המאציל ומשפיע רוב טוב על עולם ומלואו. באופן זה הוא מכיר כי תכליתו של אדם גם היא אינה רק להיות טוב, אלא להיטיב כמיטב יכולתו עם כלל באי עולם, כפי חסד ה' עליו. 
 
שרה רז
מרצה בהתמחות לחינוך חברתי קהילתי
 
 



[1] סידור תפילות ישראל עם פירוש הרב שמשון בן הר"ר רפאל הירש, ירושלים תשנ"ד, עמ' קנה–קנו.
[2] ר' אברהם דנציג, חיי אדם, ירושלים תשנ"ד, הלכות ברכת הנהנין כלל סב, סעיף ד, עמ' רה.
[3] ר' משה חיים לוצאטו, קל"ח פתחי חכמה, מהדורת ר' חיים פרידלנדר, בני ברק תשנ"ב, פתח ב, עמ' ה.
[4] שם, שם, פתח ג, עמ' י.
[5] שם, שם, פתח ב, עמ' ח–'.
 
 

 

מחבר:
רז, שרה
דוא"ל: