עיונים בסידור התפילה - ברכת הלבנה

 

ואין מברכין על הירח אלא במוצ"ש, כשהוא מבושם,[1] ובכלים (=בגדים) נאים, ותולה עיניו כנגדה, ומיישר את רגליו,[2]ומברך: "אשר במאמרו ברא שחקים, וברוח פיו כל צבאם... פועלי[3] אמת שפעולתם אמת, וללבנה אמר שתתחדש באור יקר ועטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידים להתחדש כמותה, ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו, ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי חדשים".[4] ואומר שלש פעמים, סימן טוב, סימן טוב, סימן טוב, תיהוי לכל ישראל, ברוך בוראך, ברוך יוצרך, ברוך מקדשך, ורוקד שלש רקידות כנגדה, ואומר שלש פעמים, כשם שאני רוקד כנגדך ואיני נוגע בך, כך אם ירקדו בני אדם כנגדי לא יגעו בי. תפול עליהם אימתה ופחד, ולמפרע (=ופחד אימתה עליהם תפול), אמן אמן אמן, סלה הללויה. ואומר לחבירו שלש פעמים שלום עליך, וילך לביתו בלב טוב.[5]

 

התלמוד מספר בהקשר זה ש"מרימר ומר זוטרא מכתפי (אהדדי[6]) (להו[7]) ומברכי".[8] פירושים שונים נאמרו לגבי אותו ביטוי "מכתפי".

ר' דוד ב"ר שמואל הכוכבי מאישטיילא, מראשוני פרובנס (מלפני כ-700 שנה), מסביר "חכמים הראשונים היו מכתפין ומדלגיןכשמברכין ברכה זו".[9] משתמע מדבריו שכבר נהגו בתקופת האמוראים באותן "רקידות" המוזכרות במסכת סופרים. הקשר בין מקור זו בגמרא לבין מה שראינו במסכת סופרים נמצא במפורש בספר המנהיג בשם הראב"ן, "וצריך לברך מעומד ולרחף כשהוא מברך.... ומצאתי בירושלמי[10] ובמסכת סופרים... ורוקד לפניה שלש פעמים",[11] וכן במאירי, וכן הביא הרמ"א להלכה.[12]

יש כאן אולי מקור למחול של ה"ריקוד הישיבתי" (“The Yeshiva Shuffle”) הנהוג עד היום בסוף ברכת הלבנה (לרוב, תוך כדי שירת "טובים מאורות"), המתואר מלפני יותר מ-600 שנה אצל אחד מראשוני ספרד, "שהיו נסמכין ידו של זה על כתיפיו של זה, וידו של זה על כתיפיו של זה, דרך חשיבות, להקביל פני שכינה דרך כבוד".[13] נדייק, שלפי הגמרא, ה"כיתוף", ריחוף, דילוג או ריקוד, היה  תוך כדי הברכה (!), לעומת הנזכר במסכת סופרים, שם משתמע שהריקוד היה אחרי הברכה, וכפי שמובא ברוב הראשונים,[14] וכפי שנהוג היום.

לעומתם, מצאנו מנהג במאירי, "מקצת חכמים שהיו קופצים ומברכין... דרך שמחה וחיבת מצוה", כלומר שאולי הייתה קיימת מנהג שלישי, שקפצו לפני (!) הברכה.[15] יש שהבינו בדברי המאירי שמסביר את המלה "מכתפי" בכך שהיו נעזרים בהחזקת כתפי חבריהם שלפניהם כתנופה לקפיצתם.[16] פירוש אחר מופיע אצל בעל האור זרוע, שגרס: מכתפי להו [=להם], "יש מפרשים שהיו עבדיהםנושאים אותם על כתפיהם מרוב שמחה כשהיו מברכים על חודש הלבנה".[17]

לעומתם, מסביר הטור ש"מכתפי" אינו מבטא שמחה אלא, שאמרו ברכת הלבנה "דרך חשיבות להקביל פני שכינה דרך כבוד".[18]יש מסבירים שלא יכלו לאומרה ברוב עם, אז לפחות אמרו שני האמוראים ביחד, והחזיקו איש את חברו בכתפיו,[19] אולי בדומה למה שרוקדים היום בכניסת רב גדול או בדומה לריקוד המסורתי "שאו שערים ראשיכם", שהושר והורקד עבור "מלך הכבוד".

הרמ"ה מסביר בפנים אחרות לגמרי, שמחמת זקנותם וכבדתם, היה קשה למרימר ומר זוטרא לעמוד, והיו נסמכין על כתפי משמשיהם כדי לברך בעמידה.[20] פירושו יתאים למה שמוזכר בסמוך שם בגמרא, שיש לאמר את ברכת הלבנה מעומד,[21] וכן זהה לביטוי מקביל בהקשר אחר על "אמימר ומר זוטרא".[22]

מצאנו "ריקוד" שונה במקצת אצל חלק מהאחרונים, השל"ה והמגן אברהם, "ורוקד ג' פעמים- ויזהר שלא יכרע, דמיחזי (=שנראה) ככורע ללבנה, רק זוקף באצבעותיו (ברגליו)",[23] ובערוך השלחן, "ורוקד ג' פעמים כנגדה על אצבעות רגליו", שיש לחשוש אפילו מהכריעה הקלה שמאפשרת לקפוץ.[24]

ראוי לציין גם את דברי הר' אשר מלוניל, ספר המנהגות, המטעים שמקפידים על שמחה מיוחדת במצוה זו משום שהיא הציווי הראשון מהקב"ה לעם ישראל.[25]

 

ידוע שבשונה מהמנהג הנפוץ שאשכנזיות ולא ספרדיות, מברכות על כלל מצוות עשה שהזמן גרמן, נוהגות בכל העדות לא לברך את ברכת הלבנה.

ברם, מנהג זו לכאורה סותרת "בהדיא" גמרא מפורשת, שהעיר רב אשי "האי (=הנוסח המוצע שם, "ברוך מחדש חדשים"), נשי דידן (=הנשים שלנו, שלא היו מלומדות כל כך לברך ברכה מורכבת בעל פה ובלילה[26]) נמי מברכי" (=גם מברכות את הברכה שם, בברכת הלבנה),[27] ונראה שכך פוסק המאירי שנשים חייבות. בנוסף, יתכן שכלל איננה מצוה שהזמן גרמא אלא שהמציאות גרמא.[28]

מקור המנהג התמוה שלא מברכות הוא בשל"ה, שמטעים מפני שחוה, האשה הראשונה, גרמה בחטאה לפגימת הלבנה, אזי הנשים מתרחקות מפני הבושה,[29] או שקשה להן לשמוח בכך.[30] כדי ליישב את השל"ה עם הגמרא, דייק המהרש"א מלשון התלמוד, שאף הנשים המברכות אמרו בלי שם ומלכות:[31] "ברוך מחדש חדשים" (לעומת גברים המברכים עם "א-להנו מלך העולם" בהתחלת הברכה, ובסוף, עם שם ה': ברוך אתה ה' מחדש חדשים"),[32] וכן דייק בשו"ת כתב סופר. אמנם, הסברם בכלל אינו מוכרח, כי מצאנו פעמים רבות בש"ס שמזכירים נוסח ברכות בקיצור בלשון דומה,[33] אך לפי דבריהם, כך יכולות נשים גם היום לברך.[34] אמנם, מדייק הר"ש איגר מהמלה "דידן" (=הנשים שלנו), שאף בזמנו של רב אשי, לא כולן בירכו, ומעיד שנוהגות בזמנו דווקא לא לברך. לעומתו, כתב בעל הכף החיים, "נראה כיון דבש"ס משמע דמברכין, יש להן (=אפילו נשים ספרדיות) לשמוע הברכה מאחרים ולכוין לצאת,[35] או לומר רק ב"ברוך מחדש חדשים... ואפשר דגם השל"ה יודה לזה, דלא יש קפידה כי אם בנוסח הברכה הארוכה של אנשים".[36] אך כתבו המגן אברהם, הבן איש חי, והמשנה ברורה, שבפועל, נוהגות לא לברך כלל.

 

התברר שלא רק במסכת סופרים, אלא שברוב (!) הראשונים,[37] הנוסח המקורי היה "כשם שאני רוקד כנגדך ואיני נוגע בך". אך מה שמודפס אצלנו "ואיני יכול לנגוע בך", הגיע רק מגירסתם הפחות-מדויקת של מנורת המאור, המאירי והטור במסכת סופרים. על כן, לאחר שהגיע האדם לירח, וכבר פחות מדויק לומר את הגירסה המודפסת, הגה"ר שלמה גורן לא שינה כלום כש"חזר" בסידור האחיד של צה"ל לנוסח: "ואיני נוגע בך".[38]

 

יש בנוסח שלנו מקור מעניין לאמירת הלל ביום העצמאות: "וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן [=לישראל[39]] שהם [=שמונים חדשים לפי הלבנה, וגירסת הרא"ש: שאף הם] עתידים להתחדש [=בגלותן[40]/בגדולתן[41]] כמותה ולפאר ליוצרם על שםכבוד מלכותו.[42]

 

 

---