עיונים בסידור התפילה - ברכת המוציא

תמיהה זו אינה לשונית בלבד. בשונה מכל ברכות הנהנין שבהן אנו מברכים ומשבחים את הקב"ה על בריאת פרי העץ או פרי האדמה, הרי שבלחם, גם לאחר שצמחה החיטה עדיין מוטלות על האדם י"א מלאכות הפת: חרישה, זריעה, קצירה, עימור, דישה, זרייה, ברירה, טחינה, ריקוד, לישה ואפיה. וכבר קבע רבי עקיבא, בוויכוחו עם טורנסרופוס, שמעשיו של אדם נאים יותר.[1]

היבט לשוני מהותי נוסף בנוסח הברכה הוא משמעות המילה "המוציא". הכרעת הגמרא (ברכות לח ע"א) היא שיש לומר "המוציא" ולא "מוציא" כיוון שהמוציא משמש גם בלשון עבר, "דאפיק משמע".[2] וביאר שם רש"י, "הא ודאי ברכה הגונה, דלשעבר בעינן, שהרי כבר הוציא הלחם הזה מן הארץ שהוא בא ליהנות הימנו". נמצא שיש כאן פער בין שאר הברכות שכולן בלשון הווה – בורא פרי העץ וכדומה – לברכת המוציא.[3]

פתרון לבעיית הנוסח בזמן עבר והווה טמונה בדבריו של הבעש"ט על הפסוק "לעולם ה' דברך ניצב בשמים"[4]:

דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו' תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם, כדכתיב ודבר אלהינו יקום לעולם, ודבריו חיים וקיימים לעד. כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע ח"ו וחוזרות למקורן היו כל השמים אין ואפס ממש והיו כלא היו.[5]

לדברי הבעש"ט, הבריאה לא הייתה מעשה חד פעמי, אלא היא מתחדשת מדי יום, כמאמר הפסוק, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". קיומו היום-יומי של העולם מותנה בכל רגע ברצון הבורא וממילא כל התייחסות לבריאה בלשון הווה תהיה בעלת משמעות קיומית.

רבי יצחק עראמה, בפירושו לפרשת בחוקותי,[6] מתמודד עם הבעיה וטוען שנוסח הברכה מכוון לעתיד שעליו נאמר שעתידה ארץ ישראל להצמיח גלוסקאות וכלי מילת:

הכוונה שתקנו כך בעבור שעיקר חיותינו היא לימות המשיח, וחיי העולם הזה הוא הבל, לכן תקנו המוציא לחם מן הארץ, לרמוז לזמן ההוא שיוציא הקדוש ברוך הוא לחם אפוי ממש מן הארץ.

אמנם הצעה זו מתמודדת עם הקושי הראשון, אך לשון העבר במילה "המוציא" מוקשית עוד יותר, שכן ראוי היה שהברכה תהיה מנוסחת בלשן עתיד, ולמצער בלשון הווה, כיתר הברכות.

 

ברצוננו להציע הצעה שונה המתבססת על פסוק אחר שבו נידונה חשיבותו של הלחם: בתחילת חומש דברים מזהירה התורה באריכות את עם ישראל מפני הסכנות האורבות לפתחו עם כניסתו לארץ. אחת הסכנות המרכזיות היא תחושת השובע והביטחון העצמי שעלולה להיגרם בעטיו של השפע האדיר שיזכו בו בארץ ישראל, "ארץ חִטה ושעֹרה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכֵּנֻת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצֹב נחֹשׁת".[7] כהכנה להתמודדות עם השפע ניצבת תקופת המדבר על כל לקחיה, שאחד המרכזיים שבהם הוא:

וז\כרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענֹּתך לנסֹתך לדעת את אשר בלבבך התשמֹר מצותיו אם לא. ויענך וירעִבך ויאכִלך את המן אשר לא ידעת ואל ידעון אבֹתיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם.[8]

הניגוד שיוצר הפסוק בין הלחם למוצא פי ה' מעיד על כך שהלחם בתודעה טבעית ופשוטה מסמל את כוח היצירה שבאדם המאפשר לו לקחת את עשב הארץ – חיטה, ולהופכה לפת מזינה ומשביעה. יכולת אדירה זו עשויה לבלבל את בני ישראל. לכן בתקופת המדבר ניתן להם המן כדי להרגילם לידיעה שמוצא פי ה' הוא המחיה את האדם.

רעיון זה ניתן להמחשה ולחידוד נוסף באמצעות מצווה אחרת הקשורה לפת – מצוות הפרשת החלה. המשנה במסכת חלה קובעת על פי הפסוק "מראשית עריסותיכם תרימו תרומה" (במדבר טו, כא), שחובת הפרשת החלה היא רק מהשלב שבו קיימת עיסה.[9] מחומר הגלם (השיבולים) יש להפריש תרומות ומעשרות, אך מהתוצר המוגמר (העיסה) יש להפריש תרומה נוספת, שהיא החלה. חובה כפולה זו איננה קיימת בענבים וביין ולא בזיתים ובשמן! המשנה קובעת גם שחיטה שצמחה בחו"ל ופטורה מתרומות ומעשרות, אך נעשתה לעיסה בארץ, מחויבת בחלה.[10] חובת הפרשת החלה איננה באה לתקן את התבואה ולהוציאה ממעמד של טבל, אלא לתקן את האדם ולהרגילו למחשבה שגם כישרונותיו וכוח היצירה שבו נובעים מחסדו של הקב"ה עליו.

אם נשוב לנוסח הברכה, ייתכן שחז"ל, בבואם לתקן את נוסח הברכה, נסמכו אמנם על הפסוק בתהלים המתייחס לאדם, אך לנגד עיניהם עמד הניגוד שיצרה התורה בחומש דברים בין "מוצא פי ה' " ובין הלחם. הנוסח שנקבע, "המוציא לחם", מחבר למעשה את שני חלקי הפסוק לרעיון אחד, כמובא[11] בשם האר"י ז"ל שדרש את הפסוק כך: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' – שבלחם – יחיה האדם".

נמצינו למדים שהאדם, בברכו על פתו ועל לחמו "ברוך אתה ה' [...] המוציא לחם מן הארץ", לא רק נותן תודה על הבריאה של הצומח, ולא רק מודה על אפשרותו להפיק מהחיטה את הלחם, אלא מכריז גם על אמונתו בבורא עולם שבטובו מחייה אותו ונותן לו את הכוח לעשות את כל החיל הזה.

 

[1] על פי תנחומא (בובר), תזריע ז.

[2] בשונה מהמילה "מוציא" המכוונת רק לזמן הווה כלשון הפסוק.

[3] עוד בעניין זה, ראו בערוך השולחן, אורח חיים קסז.

[4] תהלים קיט, פט.

[5] תניא שער היחוד והאמונה, א.

[6] העקדה, ויקרא כה.

[7] דברים ח, ח–ט.

[8] שם שם, ב–ג.        

[9] חלה ב, ה.

[10] שם, א.

[11] שם משמואל, ויחי תרע"ז.