עיונים בסידור התפילה - ברכת הנסים

[1]    בבלי, ברכות נד ע"א, על פי שמות יח, י.

 

לכאורה נראה משונה שעם ישראל, בעל הנסים המובהקים, צריך ללמוד את ברכת הנסים דווקא מאדם נכרי, אך מפליא אף יותר שלמרות מרכזיותם הברורה של דמויות אבות האומה הישראלית בתנ"ך, ששת (!) האנשים הראשונים שהשתמשו בביטוי המקורי, "ברוך השם" השגורה בפינו, הם דווקא גויים ודמויות פחות מרכזיות בהרבה, חלקם אף רשעים.

הראשון היה נח: "ויאמר ברוך ה' אלהי שם";[1] אחריו מלכיצדק: "וברוך אל עליון";[2] עבד אברהם (אליעזר): "ויאמר ברוך ה' ";[3] לבן: "ויאמר בוא ברוך ה' ";[4] אבימלך: "אתה עתה ברוך ה' ";[5] ואחריו יתרו כנ"ל.

רק כעבור כמעט אלף שנים מלידתו של אברהם אבינו מצאנו נשים שבירכו את נעמי, "ותאמרנה הנשים אל נעמי ברוך ה' אשר לא השבית לך גאל",[6] ואת דוד המלך שמאמץ במקומות רבים את ברכת ה'.[7]

בדומה לכך, אף הפקת המסקנות של דרכי ה' המכונה "ונהפוך הוא",[8] לומדים מהגויים, כאשר אומר יתרו, "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם".[9] כך ראינו בחטא המרגלים, שפחדו ישראל לכבוש את ארץ ישראל. למרות כל הנסים שראו מקרוב, שוב נוכרייה, רחב הזונה, היא זו שמשכנעת את המרגלים של יהושע לשכנע את ישראל שהאומות מסורות בידיהם. היא מעידה שנסי ה' דווקא הספיקו לגויים.[10]

אף באחרית הימים אנו רואים שהגויים יקדימו אותנו בהערכת הנסים, שכתוב, "אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה", ורק לאחר מכן מצהיר ישראל, "הגדיל ה' לעשות עמנו".[11]

נראה שניתן להסביר את התופעה בכמה פנים:

1.  עם ישראל רגיל לנסים, שהננו קצת "מפונקים" מהיחס המיוחד של הקב"ה ואיננו אובייקטיביים כמו הגויים. נוסיף לכך את התכונה שליהודים יש נטייה דיס-פרופורציונלית להיות נוירוטיים,[12] דבר העלול להביא לתלונות ולפחדים מוגזמים, ולאי-הערכת הישועה.

2.  "יתרון" נוסף שיש לגויים בתחום זה הוא שהם מודעים יותר מאתנו לכל הנסים והצלות מהפחים שטמנו לנו, ולפעמים אין אנו אף מודעים להם. כך שמעתי בשם המגיד מדובנוב על הפסוק, "הללו את ד' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו (!) חסדו",[13]שלפעמים ההצלה באה עוד טרם שהתגלתה לנו הסכנה.

3.  "יתרון" נוסף שיש לגויים הוא שאין הם עמוסים במצוות מעשיות רבות העלולות להסיח את דעתם מעניינים כלליים. במיוחד לפי התפישה שהאבות קיימו את כל התורה,[14] באים חז"ל לומר שגם אבותינו היו טרודים ועסוקים "להיות אלוהיים", ופחות עוסקים בלברך אותו. מרן הרב קוק זצ"ל מבחין בין ההתמקדות הילדותית בעצמו של הקב"ה, לעומת התפישה הבוגרת של ישראל המחקה את מעשי ה' כדבר חשוב אף יותר.[15] "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה".[16] כך גם עולה מהברכות של האבות,[17] המברכים בני אדם (!) יותר מאשר שמברכים את ה'. עם ישראל יודע שהקב"ה הוא מקור הברכות ואינו זקוק לברכותינו. כך יש להבין גם את ברכת ה' כלפי ישראל והאומות המברכות אותנו, "ומברכיך ברוך",[18] שמרמז בכך שטוב היו עושים הגויים לברך בני אדם (ובמיוחד ישראל) יותר, מאשר לברך את ה' שאינו זקוק לכך! כך גם בבלעם, "לא תאור את העם כי ברוך הוא",[19] כלומר אל תתלהב מכך שאתה מדבר עם ה', אלא תתרכז יותר בברכת ישראל ולא בקללתם! כך גם בברכת בלעם לישראל, "מברכיך ברוך וארריך ארור".[20] כך מדגים הקב"ה בעצמו, שרגיל לברך את ישראל ולא את עצמו, "ברוך תהיה מכל העמים",[21] ובאריכות בברכות, "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה",[22] ואפילו מברך ה' את החי ואת הצומח שלנו.[23] כך נוהג גם משה רבנו שמברך אף את השבטים הבודדים, "ברוך מרחיב גד", "ברוך מבנים אשר", אך אינו מברך את ה', שאינו זקוק לברכות ושיש בכך אולי אפילו חוצפה.

4. ייתכן להוסיף, שבתקופה שכל גויי הארץ הם עובדי עבודה זרה הרגילים בהגשמת אלוהיהם ואף ביצירתם, הטוב ביותר שניתן לצפות מהם הוא שיברכו את ה', שעדיין מראה סוג מסוים של חוצפה ו"בעלות" חלילה, שכביכול אדם יכול ו"צריך" לברך את ה'. מדאורייתא אנו מברכים את ה' רק על התורה, הארץ ויבולה, כלומר רק דרך מתנותיו המיוחדות ביותר אלינו, ולא מברכים אותו בעצמו, בתור "חבר שלנו", ח"ו.

ובכל זאת, כשמגיע להכרת הנסים יש "יתרון" למרחק ולאובייקטיביות של הגויים, שיש ללמוד מהם לפקוח עיניים ולא לקחת את הנסים כמובנים מאליהם.

 

 

---