עיונים בסידור התפילה - ברכת הרב את ריבנו

[1]    מסכת מגילה, דף כא.

 

הגמרא מביאה את נוסח הברכה הפותחת ב"ברוך" וחותמת ב"ברוך". הראשונים מתקשים מדוע לא נאמר שברכת "הרב את ריבנו" היא ברכה הסמוכה לחברתה, היינו לברכה שלפני קריאת המגילה? הרי בקריאת שמע ובהלל אין הברכה שלאחריהם פותחת ב"ברוך" כיוון שהיא נחשבת סמוכה לברכה הראשונה.

הר"ן שם מסביר ששונה היא ברכת "הרב את ריבנו" מברכות קריאת שמע והלל. ברכות קריאת שמע בין שלפניה ובין שלאחריה הן מאותו עניין. גם בהלל הברכה שלפניה היא ברכה על ההלל והברכה שלאחריה נתקנה על כך שאנו אומרים הלל. לעומת זאת, בקריאת המגילה הברכות הן משתי תקנות שונות: ברכה שלפניה היא ברכה על המצווה ואילו הברכה שלאחריה אינה על המצווה אלא על הנס. כלומר, ברכת "הרב את ריבנו" היא ברכה בפני עצמה כהודאה על נס פורים ואינה קשורה למצווה שעכשיו קיימנו. לכן איןי היא נחשבת כברכה הסמוכה לחברתה.

הריטב"א שם מסביר שבשונה מקריאת שמע והלל שמתחילת הברכה הראשונה ועד ברכה אחרונה אדם עסוק באותו נושא, (הלל או ייחוד ה', אהבתו ויראתו) הרי שבקריאת המגילה יש מצווה מעשית שהברכות אינן חלק ממנה. לכן הקריאה מהווה הפסק בין שתי הברכות. לדברי הריטב"א אפשר לומר ששתי הברכות הן על קיום המצווה, אך כיוון שהן מופסקות על ידי קיום המצווה עצמה אין הן ברכות הסמוכות זו לזו.

שתי השיטות הללו נחלקו בשאלה אם ברכת "הרב את ריבנו" היא ברכה עצמאית שנתקנה כשבח על הנס או שהיא ברכה על מצוות קריאת המגילה. בין כך ובין כך יש להבין במה שונה מצוות קריאת המגילה שנהגו לברך אחריה.

לפי הר"ן קל להבין מדוע נהגו לברך גם אחרי קריאת המגילה. לפני הקריאה בירכנו ברכת המצוות וגם על הנסים, אבל אחרי שקראנו על הנס, חווינו אותו מחדש, עולה ופורצת מתוכנו ברכת שבח עמוקה יותר על הנס. אולם לפי הריטב"א, שהברכה שלאחריה היא גם ברכת המצוות, צריך להבין במה שונה מצוות קריאת המגילה ממצוות אחרות שאין מברכים לאחריהן.

תשובה לכך מוצאים באבודרהם.[1] הוא דן בשאלה מדוע בקריאת התורה מברכים גם ברכה לאחריה ואילו במצוות לימוד תורה לא מצינו ברכה לאחריה. אלו דבריו:

והטעם שתקנו בכל מצות קריאה ברכה לאחריה, בין בקריאה שהיא מן התורה כגון ק״ש בין בקריאה שהיא מדבריהם כגון מגלה והלל והפטרה ופסוקי הזמירות, יותר משאר מצוות, לפי שבקריאת התורה בצבור אנו למדין ברכה לאחריה מקל וחומר ממזון כמו שאמרנו למעלה. ולכן תקנו בכל מצות קריאה ברכה לאחריה לפי שהוא כעין קריאת התורה בצבור. אבל בקריאת מצות והגית בו יומם שמחויב בה כל היום אינו מברך לאחריה אלא לפניה בלבד כמו בתפילין וציצית שמצווה בהם כל היום.

האבודרהם כותב שבכל "מצוות קריאה" תיקנו ברכה לאחריה כמו בקריאת התורה, אך עדיין יש להבין מה מיוחד ב"מצוות קריאה" על פני מצוות אחרות.

נראה אולי להסביר כך, שמצוות קריאה הן מצוות שיש זמן ש"לפני המצווה" ויש זמן ש"לאחר המצווה". במצוות כמו תפילין וציצית או לימוד תורה אדם מחויב בהן כל היום, הן מצוות מתמשכות. אין זמן שהוא לפני קיום המצווה וזמן שבו נגמרה המצווה. כל היום ראוי שילכו בו בציצית ויניחו תפילין. מצוות אלו מלוות את יומו של האדם מישראל מתחילתו ועד סופו.[2] אבל ב"מצוות קריאה" אין הדבר כך. אין מצווה לקרוא פעמיים בתורה בציבור; אין מצווה לקרוא פעמיים את המגילה בליל פורים; אין מצווה לומר פעמיים פסוקי דזמרה ביום.

נראה שזוהי כוונת האבודרהם המחלק בין מצוות לימוד תורה שחיובה כל היום, כציצית וכתפילין, ובין קריאת התורה שחיובה הוא "חד פעמי".

לפי זה נראה שרק "מצוות קריאה" דומות לברכת המזון; רק בהן יש ברכה לפני שהמצווה קוימה וברכה לאחר שסיימו לקיימה, כי בעצם, במובן מסוים, "סיים" האדם את המצווה ה"חד פעמית" הזו.

מהדברים לעיל עולה ש"מצוות קריאה" הן מצוות מיוחדות בכך שאין הן מלוות את האדם כל הזמן, אלא תוספות נקודתיות בזמן מסוים. הברכה שלאחריה באה להודות על אותה התוספת שנוספה בנו לאחר קיומה של אותה מצווה, בדיוק כמו שבברכת המזון מברכים לאחריה על התוספת שקיבלנו באכילה.

לפיכך, בין אם נאמר כשיטת הר"ן שברכה זו נתקנה על הנס, ובין אם נאמר כשיטת הריטב"א שברכה זו היא ברכת המצוות, אפשר לומר שבמצוות קריאת המגילה יש תוספת מיוחדת – הפגישה עם עומק הנס של פורים, וכך, בסוף קיום המצווה הזו, אחרי המפגש העמוק עם גודל הנס, עולה בנו הצורך לשוב ולהודות לריבונו של עולם. לכן אנחנו נוהגים לברך בקריאת מגילה ברכה גם לאחריה.

 

(על פי שיעור של הרב אסף – בנה של הכותבת)

 

 

---