עיונים בסידור התפילה - ברכת הרואה חכמי אומות העולם

דפי מאורות (5774-29)
הרואה חכמי אומות העולם אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם".[1] אם יאמר לך אדם: יש חכמה בגוים – תאמין, שנאמר:[2] "והאבדתי חכמים מאדום".[3]



[1]   ברכות נח, א; שולחן ערוך, אורח חיים רכד, ו–ז.
[2] עובדיה א, ח.
[3]   איכה רבה פרק ב.
 
 
היחס של היהדות לחכמת הגויים הוא אמביוולנטי. מחד גיסא יש לנו אמירות מפורשות, כגון המובאות המצוטטות לעיל, ומאידך גיסא, יש לנו הסתייגויות רבות מחכמת הגויים, כגון מאמר חז"ל: "באותה שעה אמרו: ארור שיגדל חזיר, וארור שילמד בנו חכמת יוונית".[1]
כדי לעשות שלום בין התפיסות יש כמה שיטות הרואות צורך של הפרדה בין סוגי חכמה שונים. בדרך זו למשל הולך המהר"ל המסביר מהי חכמה יונית: "נראה דחכמה יונית היא חכמה שאין לה שייכות אל התורה כלל, כמו חכמה שהיא במליצה או משל (כגון פילוסופיה או מדעי הרוח בכלל) וחכמה זו אין לה שייכות כלל אל התורה, וכתוב (יהושע א), 'והגית בו יומם ולילה'. אבל החכמות לעמוד על המציאות וסדר העולם (כגון פיזיקה וביולוגיה וכד') בודאי מותר ללמוד".[2]
כלומר, ההפרדה כאן נעשית יותר במישור המעשי: האם ניתן לייצר מהחכמה הזו איזו שהיא תועלת מעשית שתעזור לנו לחיות בעולם? תעזור לנו ליצור מכוניות טובות יותר או תרופות טובות יותר למחלות? חכמה כזו ניתן ללמד (אם כי עדיין זה רק במישור של מותר ולא במישור של רצוי, כי עדיין עיקר ייעודו של היהודי הוא העיסוק בתורה) כיוון שהיא נותנת תועלת מעשית ברורה.
גישה אחרת מפרידה בין סוגי החכמה במישור ערכי. הריב"ש כותב:
וכבר שאל הנגיד רב שמואל הלוי ז"ל, מרבינו האי גאון ז"ל, אם מותר להתעסק באותן החכמות. והשיב לו, וז"ל:
תיקון הגוף, ומשור הנהגת האדם, הוא עסק המשנה והתלמוד [...] אשר טוב לישראל. כי למוד התורה יועיל לעצמו ולאחרים שכמותו, ויועיל לעמי הארץ, כי ימשכם לדרכי התורה והמצווה. ואשר יסיר לבו מזה, ויתעסק בדברים ההם, יסיר מעליו תורה ויראת שמים, ויפסיד באותן העניינים, כי יסלק מעליו כל דברי תורה לגמרי.[3]
כלומר, ההפרדה בין חכמה יוונית שאסורה לחכמה המותרת נובעת מהתוצר שהיא תגרום בנפשו של הלומד. אם החכמה תוסיף יראת שמים – היא מותרת, ואם היא תוביל או עשויה אפילו להוביל לחוסר יראת שמים ולאיבוד האמונה הרי היא אסורה. אף כאן מוסיף הריב"ש שגם אם חכמה זו מותרת, זה לא העיקר. "לא תאבה להם, ודע כי יכזבו לך באמת, ולא תמצא יראת שמים ויראת חטא וזריזות וענווה וטהרה וקדושה, אלא במתעסקים במשנה ובתלמוד". גם בגישה זו העיקר הוא העסק בתורה, וכל העיסוק בחכמה חיצונית הוא לכל היותר "הכרח בל יגונה".
שיטתו של הרב קוק לחכמה חיצונית שונה מעט. הרב ראה בלימוד תחומי חיים אחרים ערך, ולא רק היתר:
הנה כל החוכמות, אף שאינן עיקריות, מכל מקום ראוי לישראל ובפרט לחכמי התורה שידעו אותן, שעל ידי זה מתקדש שם שמים, ויוכלו להגיע על ידי זה לתכלית שפיזר הקב"ה בעולם את ישראל כדי להוסיף עליהם גרים
ולפרסם יחודו בעולם. [...] והנה אם היו ישראל יודעים ומבינים בכל חכמה ומדע היו החכמות עצמן מתעלות, שכל
אחת הייתה סיבה להגיע לקדושה ומעלה עליונה. כי היו מאחדין אותן עם קדושת התורה להשכיל יותר בחכמת השי"ת על ידי החכמה הניכרת בברואים, ונמצא שהיו מתעלים ע"י זה עניני האהבה והיראה [...]. עלינו להיות לאור גויים להמשיך יראת ה' וידיעת אחדותו יתברך בעולם, והכלים הנאותים על זה הוא חכמה ובינה שנגד העמים, שהם חשבון תקופות ומזלות והדברים הדומים להם, כי בזה יתקרב קץ פדות נפשנו וגאולתנו.[4]
נראה מדבריו שתי תובנות חדשות. הראשונה היא שיש ערך מהותי של ידע, של חכמה. גם הוא נותן את הראשוניות ואת החשיבות היתרה ללמוד התורה, וכותב ששאר החכמות אינן "עיקריות", אולם הן אינן רק הכרח בל יגונה אלא יש להן ערך מהותי מצד עצמן. עצם הידע שלהן הופך את העולם לטוב יותר גם בלי תועלת מעשית כל שהיא. והשנייה היא בכך שהוא מרחיב את החכמה לא רק למדעי הטבע אלא גם לעולם הרוח. גם בערכים חילוניים וגויים יש לעתים ערך עצמי אמתי שיש מקום לאמץ לתוך עולם היהדות בצורה כזו או אחרת. כמובן, לכך צריך מסננת שתוכל לברור את המוץ מן התבן.
הרב יובל שרלו מתייחס לכך בתשובה באתר מורשת:
כאשר מדובר באריסטו – נראה כי אנו יכולים להתייחס לדבריו דרך משקפי הראשונים, וטוב נעשה אם נלך בדרכם. ברם תשובה זו אינה יעילה כאשר אנו באים במפגש עם חכמי אומות העולם שבדורנו. כאן אין לנו על מי לסמוך, בעיקר שרוב גדולי ישראל של ימינו אינם באים כלל במגע עם חוכמות אלה ואף מחרימים אותם לחלוטין ורואים פגם בציטוטם. על כן, ההולך בדרך זו הולך בדרך קשה ומסוכנת, והוא צריך לעבוד עבודה מתמדת של הפרדה והבחנה, ולדון כל הזמן עם חבריו מה ניתן להכניס בגבול ישראל ומה לא. יש לזכור, כמובן, כי אם יצליח, יגלה ויחשוף עומקים נישאים שיאפשרו לו להבין יסודות גדולים בתורת ד', בין על דרך אימוץ חלק מחוכמת הגויים ובין על ידי עימות ודחייה.[5]
ניתן לומר שבכל זאת יש היום כמה וכמה חכמי ישראל שלקחו ולוקחים על עצמם את תפקיד בירור יחס היהדות לחכמת אומות העולם. הרב מניטו, הפילוסוף לוינס, הרב שג"ר, הרב אברהם, הרב שרלו בעצמו ועוד רבים וטובים. כך שיש לא מעט דרכים להעמיק בחכמה ולהעמיק את הבנתנו על מהותו של העולם דרך חכמתם של הגויים במשקפיים יהודיות.
ונסיים בדבר הלכה: לדעת רוב הפוסקים, גם היום יש לברך על חכמים. כך נוהגים רבים למעשה (יחו"ד ד, טז, פס"ת רכד, 17). החכמה נקבעת לפי ערך הדור, שאם החכם נחשב כאחד מגדולי חכמי הדור, בין בתורה בין במדע, מברכים עליו, וכאשר יש לאדם ספק אם החכם שלפניו אכן מופלג בחכמתו, יברך בלא שם ומלכות.[6]
מולי קימל
מרצה בהתמחות לתקשורת



[1] בבא קמא פג א.
[2] נתיבות עולם חלק א נתיב התורה פרק יד.
[3] הריב"ש סימן מה.
[4]   מאמרי הראיה, עמ' 438–439.
[6]  פניני הלכה, הלכות ברכות פרק טו.
 
 
מחבר:
קימל, מולי
דוא"ל:
molydaf@012.net.il