דפי מאורות (5775-02)

החיבור בין הכלל לפרט

 

קריאת שמע של ערבית מוקפת מלפניה ומאחוריה בברכות. ברכת "מעריב ערבים" וברכת "אהבת עולם" הן המקדימות את קריאת שמע; ברכת "גאל ישראל" וברכת "השכיבנו" סוגרות אותה. גם בתפילת שחרית ברכת "גאל ישראל" חותמת את קריאת שמע ואחריה אנו מתחילים בתפילת העמידה.

 

 

​

מדוע דווקא ברכת גאל ישראל היא החותמת? חז"ל עמדו על כך בגמרא (ברכות ד ע"ב): "איזהו בן העולם הבא? זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית." רש"י (במקום) אומר שלמדים מכאן שצריך לסמוך גאולה לתפילה גם בשחרית כיוון "דעיקר גאולת מצרים בשחרית הוה, כדכתיב 'ממחרת הפסח יצאו בני ישראל' ". גאולת ישראל, שהיא היציאה של עם ישראל ממצרים, משעבוד ממושך, התרחשה ביום, ולכן ודאי שיש לסמוך את ברכת הגאולה לתפילת העמידה.

אם כן, מדוע ברכת השכיבנו ניצבת כחוצצת בין ברכת הגאולה לתפילה? אם כה חשוב לסמוך גאולה לתפילה מדוע אנו מוסיפים ברכה שלמה העומדת בתווך?

הגמרא (שם) שואלת שאלה זו, ועונה: "כיון דתקינו רבנן השכיבנו, כגאולה אריכתא דמיא". הגמרא מבארת, שכיוון שחז"ל תיקנו את ברכת השכיבנו לכן היא אינה מהווה חציצה בין גאולה לתפילה, אלא היא עצמה נחשבת כ"גאולה אריכתא", היינו שהיא ממשיכה את ברכת גאל ישראל.

דברי הגמרא קשים מאוד. ברכת השכיבנו וברכת גאל ישראל שונות הן. ברכת גאל ישראל עוסקת בתשבחות על העבר. היא מזכירה את נסי מצרים ומהללת את הקב"ה. לעומת זאת, ברכת השכיבנו עוסקת בבקשות על העתיד להגנה מהצרה ומכל פגע רע. למה בקשה זו נחשבת כגאולה אריכתא?

וכן, אם יש צורך להסמיך גאולה לתפילה, מדוע מלכתחילה חז"ל תיקנו את ברכת השכיבנו לאחר ברכת הגאולה ולא במקום אחר בתפילה? מדוע חז"ל הוסיפו ברכה זו דווקא בתפילת ערבית ולא בתפילת שחרית?

תלמידי רבנו יונה (על הרי"ף ב, ב) מגלים לנו פרט היסטורי מרתק:

השכיבנו מעין הגאולה הוא, שבשעה שעבר השם לנגוף את מצרים היו מפחדין ומתפללין לבורא לקיים דברו, ושלא יתן המשחית לבוא אל בתיהם, שדרך הצדיקים שיראים תמיד שמא יגרום החטא, וכנגד אותה התפלה התקינו לומר "השכיבנו" שיצילנו השם מכל דבר רע וישמור צאתנו ובואנו, וכיון שהתקינו לאמרו כנגד מה שהיה בשעת הגאולה אמרו דלא הוי הפסקה דכגאולה אריכתא דמיא.

תלמידי רבנו יונה מתארים את אשר התרחש בבתי ישראל בליל הסדר הראשון במצרים. באותו הלילה היו שפתיו של העם כולו רוחשות תפילה. הם שמעו ממשה רבנו שבאותו הלילה יכה ה' את כל בכורות מצרים, אך הם חששו שמא יגרום החטא וגם הם יינזקו מאותו המשחית. לכן נשאו תפילה שה' ימנע מהמשחית לבוא אל בתיהם, והם יינצלו.

תפילת השכיבנו נתקנה כנגד אותה תפילה ספונטנית שעם ישראל התפלל. גם תפילה זו היא תזכורת לנִסיו הגדולים של הקב"ה, שאף על פי שהיה ממה לחשוש שהקב"ה יכה גם את בכורי ישראל, ה' עשה נס והיכה רק את בכורי מצרים. תפילה זו היא בעצם הגשר המחבר בין הגאולה לתפילה ובין נִסיו המופלאים של הקב"ה לתפילותינו ולבקשותינו. לכן תפילת השכיבנו נתקנה בתווך, בין הגאולה לתפילה. זו גם הסיבה מדוע תפילה זו נתקנה דווקא בלילה, כיוון שאירוע זה התרחש בלילה, בליל ט"ו בניסן, ולא ביום.  

הרב קוק מחדש וכותב (עין איה, ברכות א, א, יט) שיש זמנים בחיים שאדם מצליח בכול. זמנים אלו נמשלו ליום, שהכול מאיר וברור. לעומת זאת, יש זמנים שבהם אדם נקלע לקשיים ולמצוקות; בעיות פיזיות, נפשיות וכלכליות מעמיסות על חייו והוא נתון במשבר. זמנים אלו נמשלו ללילה, החשוך והלא מובן. בזמנים אלו אדם נושא תפילה לשמים ומתפלל שה' יושיע אותו ממצוקותיו האישיות. הגמרא מחדשת שגם בזמנים אלו על האדם להתפלל על גאולת הכלל. אל לו להתעכב על פתרון נקודתי למצוקותיו הפרטיות, אלא לבקש על גאולת ישראל. ממנה גם קשייו האישיים יבואו לידי פתרון. זו הסיבה מדוע הגמרא אומרת להסמיך את ברכת הגאולה לתפילת העמידה דווקא בלילה. דווקא כשמצב חייו של האדם הוא כמו לילה, מלא קשיים ותסבוכות, עליו לשים בראש מעייניו את גאולת ישראל ומתוכה להגיע לתפילה ולבקשה.

לעומת זאת יש חשש נוסף. ייתכן שמרוב עיסוק בגאולת הכלל אדם לא יתעסק בהשלמתו הפרטית ויזניח את התקדמותו האישית. לכן תיקנו חז"ל את ברכת השכיבנו באמצע, בין גאולה לתפילה. דבר זה בא לחנך אותנו להבין שגם השלמת האדם הפרטית היא חלק מגאולת הכלל. עם ישראל ייגאל גאולה שלמה כאשר כל אחד מאתנו יהיה מוצלח ומאושר, וכאשר כל איש מישראל יפַתח את אישיותו המיוחדת ואת כישרונותיו האישיים. ברכת השכיבנו נאמרת בין גאולה לתפילה ודווקא בלילה, כדי שמרוב הניסיון לחנך את האדם לשאיפות כלליות לא נזנח גם את ההתפתחות המיוחדת של כל אחד. זאת ההשלמה של הגאולה: לא רק גאולת הכלל שבאה לידי ביטוי במלוא עוזה ביציאת מצרים ובלידתו של העם, אלא גם גאולת הפרט והצלחתו. רק שילוב גאולת הכלל והפרט זוהי גאולה שלמה.

שנזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו!

 

הרב לירן עוקשי

רב בישיבת ההסדר אורות יעקב

 

מחבר:

עוקשי, הרב לירן