דפי מאורות (5772-16)

יהי אור!

 

לאחר פרקי השבח הגדולים לכבודו של ה' יתברך, פסוקי דזמרה, שירת הים וישתבח, אנו באים לקראת קבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע. אך רגע לפני זה קובעת המשנה עוד שתי ברכות: מאורות ואהבה. נתמקד בעניין ברכת יוצר המאורות.

 

 

מדוע נבחר האור להובילנו אל קריאת שמע? ועוד, מדוע בברכה זו מופיע העולם בכוליותו, על כל יושביו, מלאכיו וחיות הקודש, אך לאורך הברכה כולה דווקא מוטיב האור והמאורות חוזר שוב ושוב?

למדנו בהקדמת רבי אברהם אבן-עזרא לפירושו שעל מנת להבין מילה בלשון הקודש יש לחפש ולחזור אל הראשונות, אל הפעם הראשונה שבה התורה מספרת על אודותיה. נפנה אם כן אל פסוקי הבריאה המוכרים (בראשית א, –-ד): "ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור. וירא אלוהים את האור כי טוב". האור הוא הבריאה הראשונה הנבראת מכוח הדיבור האלוקי, ומדייק הרשב"ם שבריאה זו באה לתקן את האמור בפסוק הקודם על אודות החושך שעל פני תהום. אל האור מתווספת מיד מהות נוספת – טוב. הרשב"ם, בעקבות המדרש, מבאר: "נסתכל במראהו כי יפה הוא. וכן: ותרא אותו כי טוב הוא". החיבור בין מראה האור ובין לידת משה רבנו מפתיע, אך הלשון הדומה כל כך מחברת את שני העניינים בקשר הדוק. כפי שהאור מהווה את השלב הראשון בבריאת העולם כך לידת משה פותחת את מהלך גאולתו של עם ישראל, גוי מקרב גוי. האור אם כן מהווה את הרובד הבסיסי ביותר שדרכו מתגלה שאר העולם, גילוי שאיננו טבעי בלבד, אלא אף בעל תכלית וייעוד כפי שרומז הקשר למשה רבנו ולעם ישראל בעתיד. המהר"ל מלמדנו כי האור הוא הביטוי העמוק ביותר לכוח הרוח. למה הדבר דומה? לאדם הנכנס לחדר חשוך. כל תכולת החדר בטלה לגבי אותו אדם; הוא איננו מבחין בדבר ועל כן לא יוכל לעשות כל שימוש בחפצים או ברהיטים. יוצא שהאור למעשה מעניק ממשות ומשמעות למציאות הפיזית. כמו האור כן הרוח המעניקה חיים לגוף ולחומר. לכן פותח ה' את מעשה הבריאה באור.

עתה נבין בצורה עמוקה יותר מדוע קובע הקב"ה כי האור הוא טוב. המושג טוב בתורה איננו מביע, כפי שאנו נוהגים בדיבורנו, הערכה או יחס. וכי ה' איננו יודע שמה שהוא ברא הוא טוב? אלא שהמושג טוב מבטא ממשות וקיום. האור מכונה טוב משום שהוא התוקף והאישור הקיומי העמוק לכל בריאה ויום ולעולם כולו. בדרך זו נסביר גם את הפסוק המופיע בהמשך לבריאת האדם: "לא טוב היות האדם לבדו". האדם בלבדיותו חסר חלק ממשי מקיומו וממציאותו בעולם והוא איננו מגלה את תפקידו בצורה שלמה. רק תחת החופה נזכה לברך ולהתברך ב"יוצר האדם". כך, על פי דברי הרשב"ם ברור לנו מדוע האור מהווה מהלך של תיקון ושל בריאה אל מול כל תופעה של חיסרון והיעדר.

עיון בברכת המאורות מעלה את דברינו למדרגה נוספת. אנו אומרים ומברכים: "המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". האור אינו מסמל את כוח הקיום הראשוני בלבד, אלא הופך להיות תנועה המניעה ומחדשת את הטבע ואת המציאות לאורך ימים ושנים. לא רק כמעשה אלא כפעולה. בכל יום ויום הקב"ה מפיח רוח וחיות במעשי בראשית ולמעשה בורא אותם ואותנו מחדש.

כלל גדול ניתן ללמוד כאן גם ביחס לתפקידנו ולאחריותנו. המציאות סביבנו שקועה לא פעם בארציות ובחומריות, מוטלת ללא משמעות ונשמה. אנו נדרשים ומוזמנים להדליק את האור במבואות האפלים ולהאיר את פנינו מתוך אמונה וברכה, אל הזולת ואל המציאות. כך האור עובר מלב אל לב, הולך וגדל, הולך ומופץ, עד אשר נגיע מתוך ברכת "יוצר המאורות" אל הברכה שאחריה בתפילה. וכך כתב מחבר הכלבו: 

סמיכת ברכת אהבה ליוצר המאורות, לפי שבה מזכירים ייחוד שמו של הקב"ה ונתינת התורה המאירה מכל המאורות, שהשמש אינו מאיר רק ביום, והתורה מאירה ביום ובלילה, ואחזו דרך המשורר במזמור "השמים מספרים כבוד א-ל" שהזכיר המאורות, וסמיך ליה"תורת ה' תמימה עדות ה' נאמנה", שאנו חייבים להעיד על יחודו האמתי.

 

ונזכה במהרה ממש ל"אור חדש על ציון תאיר ונזכה כלנו מהרה לאורו".

 

הרב ד"ר ראובן טבול

מרצה במסלול למחול ותנועה

ובהתמחות לספרות

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

בשלח תשעב.pdf

מחבר:

טבול, הרב ד"ר ראובן

דוא"ל:

[email protected]