דפי מאורות (5774-22)

תחִיוֹת המתים

 

הגמרא במסכת ברכות (נח ע"ב) אומרת: "הרואה את חברו לאחר שלושים יום אומר 'ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה', לאחר שנים עשר חודש אומר 'ברוך מחיה המתים' ".

 

 

 

ברכת שהחיינו נתקנה על השמחה שבראיית חברו, וכעין הברכה על פרי המתחדש משנה לשנה, ונוסחה הוא נוסח של הודיה. אולם נוסח הברכה מחיה המתים תמוה לכאורה, שהרי איך ניתן לברך (בשם ומלכות, לפי רוב הפוסקים) על אירוע שלא התרחש? הלא החבר לא מת, כמובן.

נראה שהמשך הגמרא בברכות (שם) בא לענות על תמיהה זו: "אמר רב: אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חודש, שנאמר: 'נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד' (תהלים לא, יג)". מפרש רש"י שם בדיבור המתחיל "כלי אובד":

וסתם כלי לאחר שנים עשר חודש משתכח מן הלב, דיאוש בעלים לאחר שנים עשר חודש [...] מי שמצא כלי או שום מציאה חייב להכריז שלש רגלים [...] דהיינו שנים עשר חודש, ושוב אין צריך להכריז.

הקשר בין הלכה זו לבין הברכה על ראיית החבר מבואר בדברי המאירי שם: "הרואה את חברו [...] לאחר י"ב חודש אומר 'ברוך מחיה המתים' שכבר נשתכח מלבו כמת". כלומר הברכה "מחיה המתים" איננה מוסבת על החבר, שהרי לא מת, אלא על תחושתו של הרואה, שקשר שכבר "מת" בלבו, נשכח, חוזר ונֵעור לחיים עם ראיית החבר.

השימוש במושג "תחיית המתים" הוא אפוא שאול, ואכן מצינו "שאילות" נוספות של המושג בהקשרים שונים, כמו בברכות השחר: "המחזיר נשמות לפגרים מתים" "כי בבוקר מחזיר לנו נשמותינו [...] כי השינה דומה למוות" (רבי דוד אבודרהם בפירושו לברכת "אלקי, נשמה").

שימוש נוסף במושג תחיית המתים בהקשר שאול נוצר בעקבות ברייתא במסכת עבודה זרה (כ ע"ב) העוסקת בסדר התעלותו של האדם, ברייתא שזכתה לפרסום רב משום שהרמח"ל השתית עליה את ספרו מסילת ישרים. בברייתא זו נמצא המשפט "רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים". הלא היו בישראל בעלי רוח הקודש, אבל תחיית המתים עדיין לא התרחשה. מבאר רבי שמואל די-מודינה (מהרשד"ם):

ואם תרצה תאמר שיחיה מתים מי שיזכה בזה אחרי המדרגות המנויות בברייתא דרבי פנחס בן יאיר. כי הרשעים בחייהם נקראים "מתים" (ברכות יח ע"ב), והוא יחזירם בתשובה ויחיה אותם (שו"ת מהרשד"ם או"ח סימן יז).

באיגרת שכתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל ניתן למצוא ביאור לתופעת השימוש השאול במושג תחיית המתים:

גילוי אליהו זכור-לטוב ותחית המתים, בכל דבר בזה ישנן מדרגות לאלפים ולרבי רבבות, עד שנעלה למעלה כל כך גדולה שמתפלשת גם כן עד עולם המעשה, יקיצו וירננו שוכני עפר בפועל ממש במהרה בימינו אמן" (אגרות הראיה, א, עמ' צו).

אין זו העתקה להקשר אחר של המושג, אלא התייחסות למדרגת-הופעה מסוימת של המושג עצמו. ואכן גם הראי"ה עצמו השתמש במושג בהקשרים שונים, ביניהם גם בהקשר של חזרה בתשובה, כדברי מהרשד"ם:

[...] התרבותיים הרשעים, חסרי האמונה והאהבה, אינם עלולים לשום דבקות אפילו בינם לבין עצמם, והינם דומים לאפר שאינו בר גיבול, "ועסותם רשעים, כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם", וממילא אין חייהם חיים, והם נקראים בחייהם מתים. אמנם על ידי אמונה גדולה ואהבה רבה נוריד טל של תחיה, להחיות בו גם כן את המתים (אורות, עמ' ע).

ובהקשר קרוב אף יותר לביאורו של מהרשד"ם:

[...] בנשמתם העליונה של צדיקים יסודי עולם, שאור רזי אל מחיה אותם, רוח תחית המתים שרוי, ממקור חייו המפכים, הנקלטים מכל תמצית אוצרות החיים שבכל עולמים, הולכים פלגים, שריגים דקים ושונים, להכניס אור חיים, רוח תקוה ונטית אחדות, התעוררות תשובה והתעודדות גדולה בכל השדרות (אורות, עמ' סה).

ביאור נוסף וייחודי של הראי"ה למושג תחיית המתים קשור ליחס המתחדש אל הגוף ההולך ונרקם עם תחייתו המחודשת של עם-הקודש בארץ הקודש:

גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש. עזבנו את החיים המעשיים ואת התבררות החושים ואת הקישור עם המציאות הגופנית המוחשית, מפני יראה נפולה, מפני חוסר אמונה בקדושת הארץ, "אמונת זה סדר זרעים שמאמין בחי העולמים וזורע". כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים. ובגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שנתחלשה, זכר לתחית המתים הגופנית (אורות, עמ' פ).

 

יהי רצון שנזכה להופעת תחיית המתים למדרגותיה ולגווניה "עד שנעלה למעלה כל כך גדולה שמתפלשת גם כן עד עולם המעשה, יקיצו וירננו שוכני עפר בפועל ממש במהרה בימינו אמן", כלשון הראי"ה שהובאה לעיל.

 

הרב יהושע וידר

מרצה ליהדות במסלול ריקוד (מחול ותנועה)

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

ויקהל תשעד.pdf

מחבר:

וידר, הרב יהושע