דפי מאורות (5771-35)

בכל יום לאחר ברכות השחר נוהגים לומר את קטע התפילה "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר [...]

 

 

​

ברוך המקדש שמו ברבים". דברים אלו הסביר באריכות בעל שבולי הלקט (ר' צדקיה הרופא, רומא, המאה הי"ג):

ורבינו שלמה זצ"ל הרגיל שלא לומר "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר", מפני שתוהין לומר – וכי בסתר יהא אדם ירא שמים ולא בגלוי? [...] וגאון אחד כתב שהגון לאומרו, שהרי לדעתנו הוקבע, שבא לזרז את האדם להיות ירא שמים ואפילו בסתר, ולדבר אמת אפילו בלבבו [...] ור' בנימין אחי נר"ו כתב, שראוי לומר "בסתר", שלא אמרו אבא אליהו אלא כנגד דורו של שמד, שגזרו שלא לקרוא את שמע, ולא היו יכולין להיות יראין בגלוי. על כן הזהירם וזרזם לקבל עליהם עול מלכות שמים בסתר [...] ועל כן אומר ברוך המקדש שמו ברבים, לפי שבשעת השמד אין שמו מקודש ברבים, אלא בסתר (עניין תפילה סימן ו).

שני דברים מלמדנו קטע זה: האחד, להיות דוברי אמת בסתר ובגלוי, והשני, לקדש שם שמים אף בשעת השמד. מסיומה של הברכה: "המקדש שמו ברבים" עולה כי החלק העיקרי יותר הוא קידוש השם.

במילים אלה יש מסר חשוב אשר חובה עלינו להפנים וליישם. אך כיצד ניתן לקדש את השם? עונה לנו הגמרא:

היכי דמי חילול השם? [...] אביי אמר: כדתניא: ואהבת את ה' אלהיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו [...] אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו (יומא ו ע"א).

המדד הוא "מה בריות אומרות עליו", ולעולם אל לנו לשכוח זאת, לא ברמת הפרט לא ברמת הכלל. אם הבריות אומרות דברים טובים זה קידוש השם, ואם חלילה הבריות אומרות דברים רעים זה חילול השם.

לא בכדי אמרו חכמים: "אמרה חכמה: כל המצות שבתורה כולם תלויים בשני הפסוקים, אחד: 'ואהבת את ה' אלוהיך', והשני: 'ואהבת לרעך' " (פתרון תורה, פרשת קדשים, עמוד 80). ואנו נאמר: אם "אהבת לרעך" ורעך אוהב אותך, הרי שבזה ממש "ואהבת את השם", וכך מקדשים שם שמים.

 

על מנת להבהיר מעט את המסר ועד היכן מגיעים הדברים, נביא מדבריו של הסופר והסטיריקן אפרים קישון, יהודי חילוני, על אנשי הכיפה הסרוגה. כך נוכל לראות מה הבריות אמרו עלינו בעבר ומתוך כך נמלל תפילה שלא ימוש קידוש השם כזה מאתנו לא בהווה ולא בעתיד. כך לעולם שם שמים יתאהב ויתקדש על ידינו:

בקולנוע ובכל מקום. בחברה המאבדת את פרצופה, נשארו הפנים הצעירים מתחת לכיפה הקטנה ללא שינוי, פנים טובים ונקיים. מתחת לכיפה הסרוגה עוד יש מקום לנימוסים, עוד יש רצינות, עוד יש אהבת מולדת. עוד יש שקט.

אדם המרצה בפני קבוצות נוער, בבתי-הספר או במועדוני האוניברסיטאות, יבחין במהרה שנוער דתי לפניו. הם מתנהגים אחרת, שואלים אחרת, עונים אחרת. מעולם לא שמענו מפיהם הערה חסרת-טעם לגבי המדינה [...] חסרים הם לחלוטין את שאר-הרוח הנהדר המניב את הבדיחות מסוג כיבוי האורות בלוד. אין הם משתעשעים ברעיון הירידה מן הארץ, אין להם זיכרון קצר ושערות ארוכות.  

כנראה הדברים האלה אינם הולכים עם הכיפה הסרוגה. וכאשר יהודים מתאספים להחליף דעות על מה שאפשר עוד לעשות למען תיקון פני החברה, למען עידוד העלייה וחידוש ההתיישבות ודברים מיושנים מסוג זה, הרי הכיפות יהיו רבות במקום [...] הם מוכיחים לשכנינו שעוד לא הכול נשחק כאן, עוד לא כולם אכלו את כולם. אנחנו אף זוכרים את מגיני המעוזים עם ספרי התורה, אנחנו רואים נוער שלגביו ארץ ישראל עדיין רשומה על שם עם ישראל, נוער שאינו מגחך להצהרות טרומפלדור, ואינו בוכה עם הנביאים החדשים. נוער דתי.

אנחנו נושמים לרווחה, כשאנו רואים את הכיפה הסרוגה. לומר את האמת, בראותנו פנים טובות מסביב, מן הסתם מחפשים אנו את הכיפה מאחור (קישון, אפרים, הכיפה הסרוגה, ירושלים 1993, עמ' 164–165).

 

מי ייתן ונזכה לאהבת ישראל, לאהבת השם, וששם שמים יהא מתאהב על ידינו. כך נוכל לברך בכל יום תמיד "המקדש שמו ברבים", המקדש את שמו – על ידינו.

 

הרב ד"ר אמיר משיח

מרצה בהתמחות למחשבת ישראל

רב ביכנ"ס לצעירים, פ"ת

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מחבר:

משיח, הרב ד"ר אמיר

דוא"ל:

[email protected]