דפי מאורות (5771-10)

האופי הישראלי שונה לא במעט מהאופי של אנשי הגולה.

 

 

​

כאשר אנשים מארצות זרות פוגשים במסגרת העבודה או הצבא או במסגרת מסודרת אחרת, נוטים ה"לא ישראלים" לומר על הישראלים כי הדבר הטוב שבהם הוא כושר האלתור. במקום שהבריטי יעמוד חסר אונים ימצא הישראלי את הפִרצה ויאלתר משהו. אין ספק כי זוהי תכונה טובה, אולם בדרך כלל היא מגיעה יחד עם תכונה נוספת שהיא חוסר תכנון מוקדם מספיק. הישראלי רגיל לומר את המילים "יהיה בסדר". אז מה אם לא התכוננו כראוי – "יהיה בסדר". מכיוון שבדרך כלל הכול "לא בסדר" נדרש הישראלי ללמד לאלתר. על כן הוא נעשה די טוב בזה.

כאשר אדם קם בבוקר, מצוות נטילת ידיים אומרת לו משהו כמו: "רגע, עצור". לפני שאתה רץ למלאכת יומך, אפילו לפני שתתלבש, אפילו לפני שתתפלל, קודם – נטילת ידיים. כבר מתחילה אנחנו לא מאלתרים. לפני שמתחילים משהו צריכים הכנות. במקרה של נטילת הידיים זוהי הכנה של נקיות, של טהרה, של "היכונו לקראת אלוקיך ישראל", אבל עדיין זו עצירה של האדם לפני כל דבר אחר. לא מתחילים שום דבר לפני שמכינים אותו, לפני שחושבים עליו. קודם כול לא מאלתרים.

אנשים נוטים לזלזל בפעולת ההכנה. "זה לא העיקר", הם יאמרו, "העיקר הוא המעשה עצמו". אם צריך לבנות בית בארץ ישראל לא כל כך חשוב איך זה ייעשה. העיקר שזה ייעשה; ואם יהיו בעיות אנו נפתור אותן "תוך כדי תנועה". זהו שריד מחטא האדמה המוזכר בזוהר, שבו היה על האדמה להוציא "עץ פרי עושה פרי" ש"טעם העץ כטעם הפרי" והאדמה הוציאה "עץ עושה פרי" שבו לעץ עצמו אין שום טעם. מסבירים על כך שההבדל בין העץ שיש בו טעם ובין העץ שאין בו טעם הוא בעבודת ההכנה. הרעיון המקורי של בריאת העולם היה שאנו, בני האדם, נרגיש את החשיבות של מעשה גם אם הוא אינו המטרה אלא רק אמצעי להגיע אליה, כמו שהעץ הוא האמצעי להגיע למטרה שהוא הפרי. אולם לצערנו "חטאה" האדמה. כך, כאשר אדם עושה הכנות למעשה חשוב, בתקופת ההכנה הוא אינו מרגיש את אותו טעם שיש כאשר הוא עושה את המעשה עצמו.

ברכת נטילת ידיים נותנת לנו בתחילת יומנו לטעום מעט מאיך שהעולם היה אמור להיברא טרם החטא. כאשר אנו מברכים על נטילת ידיים איננו אומרים על נקיות ידיים, על טהרת הידיים או על ביטול הרוח הרעה. אנו מברכים רק את המעשה שאנו עושים. איננו

 

אומרים בברכה את הנוסח של המטרה אלא את הנוסח של המעשה. יש חשיבות למעשה מצד עצמו, להכנה של הדבר ולא רק למטרה שלו. יש חשיבות להכנה לקראת, לא פחות מאשר למעשה עצמו.

כך ניתן גם להבין מדוע מברכים על נטילת ידיים אחרי הנטילה ולא לפניה כמו בכל ברכה. בכל מצווה אחרת, הברכה היא ההכנה למעשה. לפני המעשה, שהוא עצמו המטרה, אנו מתכננים. ההכנה הזו היא הברכה שלפני המעשה. אולם מעשה נטילת הידיים הוא ההכנה לכל היום שיבוא אחריו ולכן לא שייך שנעשה הכנה להכנה. אנו עושים את ההכנה ובאמצע עבודת ההכנה (אחרי שפיכת המים ולפני הניגוב) אנו מברכים.

כך ניתן גם להסביר מדוע חייבים ליטול ידיים ב"כוח גברא" כלומר שהמעשה אכן יהיה מעשה. הכנה אינה יכולה להיעשות מאליה. יש צורך בעשייה האנושית של כוח הגברא, של האדם היוצר. אם אדם לא מתכוננן הדברים לא יצליחו. 

אולי גם בגלל זה חייבים שהנטילה תהיה מכלי של ממש ולא משקית מים למשל. זה בא לרמז כי יש חשיבות לא רק לתוכן של הכלי אלא גם לכלי עצמו שדרכו אנו מגיעים אל התוכן. יש חשיבות גם לעץ שדרכו אנו מגיעים אל הפרי ולא רק לפרי. עוד נלמד מכך, שהכלי צריך להיות שלם ולא שבור או עם נקבים כי גם עבודת ההכנה והדרך שבה עושים את העבודה צריכה להיות מושלמת ושלמה.

לפיכך, בכל בוקר כאשר אנו קמים ונוטלים את ידינו נזכור ונחשוב כי אנו מכינים את עצמנו ליום חדש. נלמד מכך שלא עוד נאמר לעצמנו "יהיה בסדר", אלא כאשר אנו עומדים מול משימה נכין את עצמנו לקראתה באופן מלא ונזכה בעזרת השם לתקופת הגאולה שנטעם בה שוב את טעם העץ ולא רק את טעם הפרי, ונחוש את הטעם ואת העונג שבעבודת ההכנה האישית לקראת כל מעשה כמו שאנו מרגישים במעשה עצמו.   

מולי קימל

מרצה בהתמחות לתקשורת

 

 

 

 

 

 

מחבר:

קימל, מולי

דוא"ל:

[email protected]