עיונים בסידור התפילה - ברכת נטילת ידיים לפני הסעודה

 

מובא במשנה ברורה:

אחד מפני סרך תרומה, והיינו כיון דידים עסקניות הן ונוגעים בכל דבר, ובזמן שהיה נוהג טומאה וטהרה והכהנים אכלו תרומה היו צריכין ליטול ידיהם מדברי סופרים קודם אכילת תרומה כדי שלא יטמאוה בנגיעתן וכדי שיהיו רגילין הכהנים בזה גזרו ג"כ על כל איש ישראל האוכל פת שאסור לאכול עד שיטול ידיו וגם עכשיו שאין הכהנים אוכלין תרומה מפני הטומאה לא בטלה תקנה זו כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו לאכול בטהרה (משנה ברורה קנח, א).

הטעם הנוסף לחיוב נטילת ידיים הוא "משום נקיות וקדושה", שכן השמירה על נקיות הגוף נחשבת לצעד ראשון במסלול המכוון את האדם גם להשגת טהרת הנפש. כותב בעל ערוך השלחן, "דכך רצון הקדוש ברוך הוא שנתנהג בנקיות ובקדושה וטהרה דנקיות מביא לידי טהרה וטהרה מביא לידי פרישות וקדושה" (ערוך השלחן קנח, ב).

עוד ראו חכמים לנכון לתקן שנטילה זו תיעשה מתוך כלי, ובכך דימו את נטילת הידיים קודם הסעודה לקידוש ידיים ורגלים של הכוהנים במקדש שנעשה מתוך המים שבכיור, "דשולחנו של אדם במקום מזבח [שלהי חגיגה כז ע"א] וכמו שקודם עבודת המזבח היה צריך לקדש ידיו מן הכיור כמו כן קודם אכילתו יקדש ידיו ע"י כלי", (ערוך השלחן קנט, א).

פעמים נמצא אדם במצב שבו הוא מבקש ליטול את ידיו כדי לאכול ואין לו נטלה או כלי אחר בסביבתו. האם מותר במקרה כזה ליטול את הידיים ישירות מן הברז? האם ניתן להחשיב לעניין זה את צינורות המים, והברז עצמו, ככלי שממנו שופך האדם את המים על ידיו?

בתשובה שכתב הרב שלום משאש (שו"ת תבואות שמש א, יח) בנידון הוא טען שאין להתיר ליטול ידיים מן הברז, וזאת משני טעמים. הטעם הראשון הוא מפני שהצינורות אינם מיוצרים מלכתחילה כדי שישמשו ככלי קיבול. הרב משאש מסביר שמדברי המשנה במסכת ידיים מתברר שכדי שכלי קיבול ייחשב לכלי כשר לעניין מצוות נטילת ידיים, עליו להיות מסוגל להכיל בתוכו שיעור מינימלי של מים (רביעית מים, 
כ-86 סמ"ק), אך על הכלי לעמוד בתנאי אחד נוסף, והוא שיהיה כלי שנוצר מלכתחילה כדי לשמש ככלי קיבול. אולם כפי שמבאר הרמב"ם בפירושו למשנה (מסכת כלים ב, ג) צינור מים נחשב לכלי שאיננו "עשוי לקבלה", "מפני שהמטרה בסלונות הללו שיעברו בהן המים לא שיתקבץ וינוח בהן". לדעת הרב משאש העובדה שהמים עומדים ומאוחסנים בצינורות וממתינים שם עד לשעת פתיחת הברז אין בה כדי לשנות את העובדה שתכליתם העיקרית של הצינורות אינו אלא העברת המים ממקום למקום.

רבים חלקו על הערכה זו ובעיניהם יש להחשיב את צינור המים ככלי שיש לו "בית קיבול, וכעשוי לכך, וממילא שם כלי עליו" (שו"ת ציץ אליעזר, חלק ח, ז; ובדומה לכך עוד בתשובות אור לציון, חלק א , טז; חבל נחלתו, א, יז). הרב משאש הוסיף וטען שצינורות המים אינם יכולים להיחשב ככלי כשר לשם נטילת ידיים מטעם נוסף, הקשור להליך הבנייה המקובל והרווח. בדרך כלל מחברים את צינורות המים וקובעים אותם במקומם בתוך כותלי הבתים, ורק לאחר מכן מחברים את הברזים בקצה הצינורות. צינור המים הופך להיות כלי קיבול המסוגל לקבל או לאחסן בתוכו את המים רק משעה שמתקינים את הברז בקצהו ובכך חוסמים את יציאת המים ממנו. כיוון שבשעה שמתקינים את הברז אל קצה הצינור הצינור מחובר כבר לקיר הבית ושקוע בתוכו, הוא נחשב להלכה כחלק מהקיר ואין מקום להחשיבו לכלי עצמאי.

שהצינורות לפני חיבורם אל קירות הבית היו חלולים משני הצדדים באופן שלא היה שם כלי עליהם, ומתי מקבלים השם כלי רק לאחר מיכן [...] ובזה הרי פוסק הרמ"א שם דאין ליטול ידים מהם" (ציץ אליעזר ח, ז).

דין זה נפסק להלכה על ידי הרמ"א (סימן קנט, ז), וכפי שכתב להסביר במשנה ברורה: "דלנטילת ידים כלי בעינן וכיון שהם קבועים בכותל הרי הן ככותל, ואין שם כלי עליהן, אף על פי שעשה להן בית קבול" (משנה ברורה קנט, מח).^[1]

אמנם בשעת הדחק נראה שניתן לסמוך על שיטת הט"ז (סימן קנט, ח) שלפיו רשאי אדם ליטול ידיים מן הכלי אף אם הכלי נוצר בשעת היותו מחובר לכותל. הרב אליקים לבנון כתב להלכה כי, "ברזים שלנו הואיל והמים נמצאים בצינורות והצינורות מיוצרים לבדם ואחר כך משקיעים אותם בקרקע או בקירות, בשעת הדחק אפשר לומר שהמים היו בכלי [...] ולכן אפשר לסמוך על זה בשעת הדחק" (שו"ת ארזי הלבנון [באינטרנט], סימן קנט).

 

[1] בהתאם לכך כתב הרב בן ציון אבא שאול, שבמקום שהתקנת הצינור נעשית כאשר  הברז כבר מחובר אליו, יש להכשיר את הנטילה ישירות מן הברז (שו"ת אור לציון   חלק ב, פרק מו, הערה ב).