דפי מאורות (5774-20)

שנינו במסכת ברכות:

אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן [זה שיוצא ביומי ניסן] וחזי אילני דקא מלבלבי [ורואה אילנות מלבלבים], אומר ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם (דף מג ע"ב).

 

 

​

ברכת האילנות נאמרת בימי ניסן, ובחלק מעדות ישראל מוסיפים לברכה פרקי תהלים (כט, קכו, קמח, קכב) ובקשה מיוחדת:

יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתעלינו בשמחה לארצנו, ותטענו בגבולנו, ושם נקיים מצות תרומות ומעשרות וכל מצות התלויות בארץ אשר הנחלת לאבותינו, היא ארץ זבת חלב ודבש, ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש, כאשר צויתנו בתורתך על ידי משה עבדך.

מה טעמה ומשמעותה של ברכה זו? הרי העצים עדיין לא נותנים פרי (וכאשר יתנו נחוג את חג הביכורים), אלא רק מלבלבים ופורחים. נשתדל להציע כיוון למחשבה.

מדברי הגמרא לעיל ניתן להבין כי ברכת האילנות מבטאת שמחה והתלהבות ממראה האילן ולא ממגמתו האחרונה ותכליתו החומרית. התבוננות בברכה זו תלמדנו כיצד להלך ולהתבונן בעולם הטבע. כבר מצינו ברמב"ם שהסתכלות על יופי הטבע מביאה למעלה רוחנית:

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ – מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול (משנה תורה, ה' יסודי תורה ב, ב).

הרמב"ם מסמן לנו תנועה אמונית הפוכה ממה שהורגלנו במקומות אחרים. ההתבוננות בטבע היא המולידה את אהבת ה' ושבח כלפיו יתברך, ומעוררת את הרצון ללמוד ולהכיר. לבלוב העצים מצמיח בנו תאווה כמוסה למפגש עם בורא העולם. הרי"ד סולובייצ'יק מדייק בלשון הרמב"ם בפועל "לידע" (לעומת להאמין) ועיקר לימודו:

[...] שהאמונה באלוקים תהיה לאדם בבחינת זיקה שאינה פוסקת, אוריינטציה של קבע, מציאות חיה שאינו יכול להסיח דעתו ממנה אפילו למחצית הדקה (על התשובה, עמ' 196–197).

זוהי חוויית חיים מלאה המעצבת תודעת אהבה ואמונה ייחודית המקיפה כל רגע וכל מחשבה, ועל כן ברור ההקשר אל עולם הטבע על כל יופיו שאף הוא מקיף אותנו כל העת.

אף רבי נחמן מברסלב ראה במפגש עם הטבע והאילנות פתח להכרה אמונית מיוחדת. רבי נחמן מעניק לדמותו של הצדיק את היכולת להתבוננות בעולם מתוך חשיפת הרזים והסודות האלוקיים הקיימים בתוכו:

כי הצדיק מבקש ומחפש תמיד לגלות הרצונות של השי"ת, כי יש בכל דבר רצון השי"ת. הן בכלל הבריאה, דהיינו מה שהשי"ת רצה לברוא את העולם בכלל. וכן בפרטי הבריאה, בכל דבר ודבר בפרט, יש רצון השי"ת [...] וכיוצא בזה, בעשבים ואילנות ושאר פרטי הבריאה [...] והכל היה מחמת רצון הבורא ית"ש, שרצה שזה יהיה כך, וזה כך. והצדיק מחפש תמיד אחר אלו הרצונות, ומשיג ומוצא אותם (ליקוטי מוהר"ן, יז).

בתורה זו ממשיך רבי נחמן את הצעתו של הרמב"ם. ראשית המסע האמוני בטבע ובפרטיו האין-סופיים, ומתוך כך מוזמן הצדיק להסיק ולהבין את רצון ה'. לדעתי, לימוד שכזה חייב להיפתח באמון גדול שהחיים התוססים סביבנו אכן טומנים בחובם משמעות אלוקית רלוונטית. אולי אמון זה, ודווקא הוא, המכוון כביכול חוצה – אל הטבע, המדע והיצירה, מגלה בנו את תודעת ה"צדיק". בתורה מאוחרת (ומפורסמת) יותר מצרף רבי נחמן לכוח ההתבוננות בטבע גם את ההזמנה להקשבה:

כי דע, כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד [...] כי כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר, שזה בחינת פרק שירה. ומשירת העשבים, נעשה ניגון של הרועה [...] וע"כ דוד המלך ע"ה שהיה יודע נגן (שמואל א טז), ע"כ היה רועה (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה ס"ג וכן בשיחות הר"ן, קסג).

אל מול עצמת הטבע וגדלותו מבקש רבי נחמן לדייק את ייחודו של כל פרט ופרט וכל עשב ועשב, שכן כל בריאה אומרת שירה מצד עצמיותה ומגלה כוונה ומשמעות הייחודית רק לה. ההקשבה העדינה לשירת העשבים מובילה את הרועה הנאמן להוביל את צאנו למקום המיוחד רק להם ולחשוף את הזיקה הפנימית שבתוך הטבע. ברכת האילנות בימי ניסן, חודש הגאולה והפדות, מאירה לנו דרך נפלאה בעבודת ה'. אל מול ההשקפה המצרית הרואה בטבע וביאור את המציאות האלילית המוחלטת, עם ישראל מאמין כי שירת הטבע פונה "כלפי שמיא". כל מכות מצרים מגלוֹת זאת לפנינו ומשברות את התודעה המצרית לחלוטין.

ידוע ומפורסם שירה המקסים של נעמי שמר, "שירת העשבים", שנכתב בהשראת תורתו של רבי נחמן. שני הבתים הראשונים בשיר אכן מביעים כמעט מילה במילה את הנאמר בליקוטי מוהר"ן, ואילו הבית השלישי הוא תוספת מקורית של המשוררת. נראה שבית זה משקף נאמנה את מסקנתה של נעמי שמר מהקשבתה העמוקה לשירת הטבע וההתבוננות בלבלוב האילנות, מסקנה אשר הצמיחה בה אהבה יוקדת לארץ החיים, ארץ ישראל:

 

וּכְשֶׁהַלֵּב

מִן הַשִּׁירָה מִתְמַלֵּא

וּמִשְׁתּוֹקֵק

אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

אוֹר גָּדוֹל

אֲזַי נִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ

מִקְּדוּשָׁתָהּ שֶׁל הָאָרֶץ

עָלָיו

וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים

נַעֲשֶׂה נִגּוּן

שֶׁל הַלֵּב

 

ד"ר ראובן טבול

ראש ההתמחות לספרות

 

 

 

מחבר:

טבול, ד"ר ראובן