עיונים בסידור התפילה - ברכת שהכל נהיה בדברו

בנוסח הברכה יש גרסאות שונות. יש שגרסו שהכול "נהיָה" בדברו, כאשר היו"ד מנוקדת בקמץ, ויש הנוהגים לומר "נהיֶה" כשהיו"ד מנוקדת בסגול. הרקע למחלוקת הוא תאולוגי: האם הבריאה הייתה בשישה ימים ומאז העולם מתנהל על פי חוקי הטבע או שמא העולם נברא בכל רגע ורגע, כמו שאנו אומרים בתפילה "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"? מקובל לומר כי הרמב"ם מחזיק בדעה הראשונה, וזהו מנהג הספרדים לומר "נהיָה" בלשון עבר, שכן העולם נברא בעבר; ואילו הרמב"ן מחזיק בדעה השנייה, ולכן "נהיֶה", כיוון שהעולם נברא בכל רגע ורגע הווה, וזהו מנהג אשכנז (את הדעות השונות בדבר בריאת העולם ניתן לראות במורה נבוכים, ג, יז; על הברכה ראו בשו"ת שאילת יעב"ץ, חלק א, סימן צד).

מעבר לחילוק ההלכתי יש לומר כי ברכת "שהכל נהיה בדברו" היא ברכה שתפקידה להביא את האדם להפנמה שהכול הוא בכוונת מכוון; יש אדון לבירה ויש ריבון לעולם; "אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא". אדם האומר בפיו "שהכל נהיה בדברו" מודה בעצם שהכול מאתו יתברך. חסידים מספרים על רבי שבכל יום היה מברך אחרי תפילת שחרית ברכת "שהכל" על כוס מים. אחד החסידים שהגיע לבית הרבי כדי לשאול צרכיו, שמע את הברכה וחזר לביתו שמח ובוטח. לימים, נפטר החסיד ואשתו שלחה את בנם אל הרבי לבקש בקשה. הבן חיכה לסיום התפילה ובסיומה בירך הרבי "שהכל נהיה בדברו". הבן ניגש ושטח את בקשתו. נענה הרבי ואמר: "אתה לא כמו אביך. הוא שמע את הברכה והבין כי הכול מאתו ושהכול בדברו, ואילו אתה ענית אמן ולא שמעו אוזניך מה שפי דיבר. שמעת את הברכה, ענית אמן ולא הפנמת את משמעותה".

עלינו לקבל את הדברים הללו ולאמץ את מידת הביטחון, היינו קבלת המציאות כפי שהיא, ולא לקבול. להבנה מעמיקה יותר של נקודה זו נפנה לאסכולה הסטואית. זוהי אסכולה פילוסופית יוונית-רומית שהתקיימה ברציפות בתקופת המאה השלישית לפני הספירה עד למאה השלישית לספירה. בתחום האתיקה, האמינו הסטואיקנים כי תכלית האדם ואושרו היא "לחיות בהרמוניה עם הטבע", ללא נטייה לקיצוניות, להיות מיושב ומאוזן. תכונתו העליונה של האדם היא התבונה, שלה התשוקות מצייתות, כך שהאדם אינו מונע מדחפים רגעיים. במילים אחרות, התפיסה הסטואית טוענת לשליטה של המוח על הלב, של התבונה הקרה על היצרים והרגשות. לדידם, ישלעקור את התשוקות מן השורש. מזה נוצרה השלווה הסטואית שהייתה תכונתם הנודעת ביותר.

אפיקטיטוס (50–138), אחד הפילוסופים הבולטים באסכולה הסטואית, הסביר את צורת התנהלות החיים הרצויים:

 

הוא מטיף לאדישות כלפי מה שנעשה בעולם, ואם להאשים מישהו או משהו הרי זה את תפיסות חייו של האדם עצמו ולא את המציאות: "לא המעשים מחרידים את בני האדם, אלא הדעות שיש להם עליהם. כגון המוות, אין הוא עניין נורא, אלא נוראה היא הדעה, שהמוות עניין נורא הוא. לכן כשנופרע, נחרד או ניצר, אל נאשים אחרים אלא את עצמנו, היינו את דעותינו" (שם, סעיף ה).

לימים, אימץ הפסיכולוג ויקטור פראנקל, אשר חווה על בשרו את נוראות השואה הנאצית, את הגישה הזו. דווקא שם, בתוך התופת הנוראה, הגיע פראנקל לתודעה "האחרונה שבחירויות האדם", היא החירות עצמה שאותה הנאצים לא יכולים לקחת. הם יכולים אמנם לעשות לגופו ככל העולה על דעתם, כולל לקיחתו אל המוות בכל רגע נתון, אולם אין הם יכולים לקחת את חירותו (האדם מחפש משמעות, עמ' 85–86). החירות למשל היא הדרך שבה אדם מחליט להתמודד עם מציאות גורלו. אדם, לדידו, יכול להחליט בינו לבין עצמו כיצד הדברים ישפיעו עליו, אם בכלל. בין הגירוי לתגובה מצוי לאדם הכוח לבחור מה תהיה תגובתו, והיא היא החירות. אולי יכולים כאן להבחין בין כאב לסבל. הכאב הוא אובייקטיבי, אולם הסבל הוא סובייקטיבי. לכולם כואב באותה מידה, אבל צורת ביטוי הסבל היא בחירה שלנו, היא חירותנו.

ברכת "שהכל נהיה בדברו" היא אמירה שנועדה להביא את האדם לקבל את החיים כפי שהם, מתוך הבנה כי הכול נהיה בדברו.

שנזכה לברך, להפנים ולצאת לחירות.