עיונים בסידור התפילה - גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו

 

לפני שנים נכחנו, אישי ואני, בימי עיון של הרב יהושע צוקרמן שליט"א. ימי העיון היו מכוונים דווקא לשומעים שאינם שומרי מצוות. והנה, בשבת בבוקר לאחר תפילת שחרית, התיישב לידינו זוג אנשים עדינים. פניו של האיש הביעו מצוקה והוא לחש את שאלתו: למה צריך כל כך לשבח את האלוקים? האם הוא זקוק לכל כך הרבה דברי חנופה ולסופרלטיבים?

התשובה הייתה פשוטה: ה' איננו זקוק לכך; אנו זקוקים לכך. שכן אם לא נחשוב על אלוקים, אם לא נפנים שהוא הבורא, הוא המשגיח, הוא המנהל האמתי, על מי נחשוב כל היום? על עצמנו, כמובן...

וזאת לדעת: היהדות מחנכת אותנו להיות לא אגוצנטריים. מידת הענווה איננה דווקא לחשוב שאינני מסוגל, שאינני שווה, אלא, כדעתם של כמה וכמה מרבותינו – שלא להיות מרוכז בעצמי. במרכז ההוויה נמצא הבורא, לא האדם. וכך אומר הנצי"ב מוולוז'ין:

ומשמעות עניו הוא שאינו חושש לכבודו וצערו, ולא משום שהוא שפל בעצמו ואינו מכיר בעצמו שאינו ראוי לזה הצער והיעדר הכבוד, אלא משמעות עניו, שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו (העמק דבר, במדבר יב, ג).

ענווה היא אי-שימת האדם את עצמו במרכז.

פרופסור משה ארנד זצ"ל, שהיה מורי ורבי במכללה שבירושלים, מסביר את שיטת הנצי"ב במידת הענווה כך:

העניו הוא הטיפוס הענייני, שאין בתודעתו אלא טובת העניין בלבד, ושאין חולשות אנוש מאפילות על שיקול דעתו ומערפלות את הכרעותיו. נאמר במכילתא: 
"ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים" (שמות כ, יח) – מי גרם לו? ענוותנותו. ואמרו דרשנים: משה רבנו זכה לקרבת אלוקים משום ששם את עצמו בערפל [...] נמצאנו למדים שאין הענווה רק אחת מן המידות הטובות, כי אם מידת המפתח שמכוחה יתקרב האדם אל בוראו, ידבר בו וילך בדרכיו. והפך הענווה – הגאווה, שחכמים הפליגו לדבר בגנותה.[1]

הרב צבי יהודה הכהן קוק, בשיחות, חוברת 13 "הדור", מלמד את מידת הכבוד בספר מידות הראי"ה ומתייחס אל הבריחה מן הכבוד:

יש אצל חז"ל, ראשונים ואחרונים, הרבה הדרכות מוסריות של כבוד לעניינים רוחניים ודברים שבקדושה. ויחד עם זה  נמצאת שלילת הרדיפה אחר הכבוד: "כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו". חולשה זו תאוות הכבוד היא חולשה פסיכולוגית. אדם תאב כבוד, אדם שמאד משולהב מערך עצמו, אדם שדואג שיביטו עליו ושיבטאו כלפיו יחס חיובי של אהבה והוקרה – הוא אדם לא עצמאי, אדם התלוי במה שאחרים אומרים. לאדם צריך להיות חשוב הקניין הפנימי של תורה, ולא מה שאחרים חושבים עליו [...] אין להיות משועבד לאחרים ולהתפעל מהם.

יש להדגיש כי את המילים הנפלאות "גדלו לה' אתי, ונרוממה שמו יחדו" אומר דוד באחד הרגעים הקשים ביותר בחייו. "לדוד, בשנותו את טעמו לפני אבימלך, ויגרשהו וילך" (לד, א). דוד בורח על נפשו מפני שאול על לא עוול בכפו. הוא מגיע אל מלך פלישתים, המוסת על ידי אנשיו להרוג את דוד. דוד מתחפש למשוגע, וכך ניצל... אף ברגעים קשים אלה דוד אינו מאבד את אמונתו, את השמחה, ואת הרצון העז המלווה אותו כל חייו – לגדל את שם ה' ולהודות לו על כל חסדיו. ולא רק זאת. דוד מזמין את כל עם ישראל להשתתף עמו בהודיה ובשבח לה', כפירושו של ראב"ע: "גדלו. כאילו ידבר עמהם, ויבקש שיעזרוהו לגדל את השם".

זהו אותו דוד המלך המתאר את מצבו הנפשי: "ה', לא גבה לבי ולא רמו עיני, ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני. אם לא שוויתי ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי" (תהלים קלא, א–ב). דוד הוא מלך נבחר עתיר הצלחות אדירות וכיבושים, אך לגביו אלו הם רק דברים חיצוניים. הוא מתאר את עצמו כתינוק אוהב ואהוב המתרפק על אביו שבשמים כמו תינוק המתרפק על אמו האהובה.