דפי מאורות (5774-39)

שמחת נישואין וצער החורבן – הילכו יחד?

 

"דְּוַי הָסֵר וְגַם חָרוֹן, וְאָז אֵלֵּם בְּשִׁיר יָרוֹן, נְחֵנוּ מָעְגְּלֵי צֶדֶק, שְׁעֵה בִּרְכַּת בְּנֵי יְשׁוּרוּן, בְּנֵי אָהֲרֹן [...]".

 

 

 

​

פיוט זה נאמר בקהילות אשכנז בעת הזימון בסעודת שבע ברכות. הוא חובר על ידי המשורר ר' אדונים בן לברט הלוי המכונה דונש. דונש בן לברט חי בקורדובה שבספרד לפני כאלף שנה. כמו בשאר פיוטיו תבע גם בפתיחה זו בראשי החרוזים את אותיות שמו ד'ו'נ'ש.

 

בספר מטה יהודה הוא כתב שטעם קביעת פיוט זה דווקא בשבע ברכות הוא כדי להזכיר את החורבן גם בזמן שמחה, ולהתפלל לה' שיסיר מאתנו את צער החורבן ואת חרון האף שבעטיו חרב הבית. כיוון שכך, יש שנהגו לא לומר פיוט זה בשבת, שאין להצטער בשבת.

במסכת בבא בתרא (דף ס, ע"ב) מסופר שלאחר חורבן הבית רבו "פרושים" שקיבלו על עצמם לא לאכול בשר ולא לשתות יין כחלק מצערם ואבלותם על החורבן. ר' יהושע הוכיח להם שלפי שיטתם תיאסר עליהם אף אכילת לחם ופירות, ואם כן אין לדבר סוף. רבי יהושע טען שמחד גיסא, ההנהגה הנכונה היא להתאבל ולהצטער, ומאידך גיסא, לא ניתן להתאבל באופן מופרז, אלא יש להתאבל כפי שקבעו חכמים.

לפי זה יש להקשות על מנהג אמירת הפיוט הנ"ל. האם באמת ראוי שבזמן שמחת חתן וכלה נזכיר את צער חורבן בית המקדש?

מצאנו שהקשר בין שמחת הנישואין לבניין בית המקדש קיים כבר במשנה (תענית ד, ח):

צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ (שיר השירים ג, יא). יום חתונתו זה מתן תורה ויום שמחת ליבו זה בנין בית המקדש.

ברם, דווקא בהשוואה זו, בין בניית המקדש לבניית הבית, בא הדבר לידי ביטוי באופן חיובי. מצד אחד יש חובה לשמוח באופן מיוחד יחד עם החתן והכלה. בפרק ראשון במסכת ברכות מובא אכן שיש חובה לשמוח בשמחת חתן וכלה ומי שמשמחם זוכה לקבלת התורה ונחשב כאילו מקריב קרבן תודה וכאילו בנה את חורבות ירושלים. מצד שני, "פוק חזי מאי עמא דבר" – מנהג רווח כיום בכל ישראל לשבור כוס מתחת לחופה או בשבע ברכות זכר לחורבן בית המקדש.

גם כאן הבן שואל: מה מקום ראו חכמים לקבוע מנהג אבלות וצער דווקא בעת אירוע משמח של כניסה בברית הנישואין? אפשר לראות את מנהגי האבלות ואת זיכרון החורבן כצורך למעט בשמחת החתונה. אולם ניתן להבין זאת גם באופן שונה.

מטרת חייו של יהודי צריכה להיות חיבור וקשר לקב"ה. בית המקדש הוא המקום שבו מתגלה שכינה בישראל ובו קיים הביטוי החזק ביותר של הקשר המיוחד שבין כלל ישראל לקב"ה. כיוון שכיום אין לנו בית מקדש, יכולה לרדת קדרות לעולם שתשתק כל עשייה חיובית (כמו שסברו אותם "פרושים"). אין טעם בכלום. ה' נתן לנו כביכול גט כריתות ולא כדאי לבנות וליצור.

חורבן בית המקדש הביא עמו, מלבד הצער על עצם חסרונו, גם הרבה כאב וסבל אנושי, ריקנות, חשש מאבדן הבית והמשפחה ופחד מאבדן היכולת לבטוח בקשר עם האלוקים. בנקודת מבט זו יש אמת, שכן בשעה שהקשר שלנו לקב"ה אינו שלם יש אכן מקום למצב רוח ירוד.

בניגוד לאופן הסתכלות זה ניתן לראות את הדברים בצורה שונה, ואולי הפוכה. אפשר להסתכל על מעשים שהם זכר לחורבן לא כאבלות וצער, אלא כצפייה שנותנת לנו תקווה גדולה לעתיד.

כשאנו עושים מעשים שהם זכר למקדש מתקבעת בנו האפשרות ואולי אף החיוב להתקדם לקראת המקדש. דרישת המקדש היא בראש ובראשונה לעורר את הרצון ואת הכיסופים למקדש ולהאיר בהם את עתיד חיינו.

החתונה היא ביטוי חזק ביותר לחיבור של עם ישראל עם הקב"ה. הקמת בית בישראל היא גילוי לרצון להמשיך לפעול, ללדת, וליצור בעולמו של הבורא דווקא מתוך אופטימיות ותקווה ללא שקיעה בעבר המשתק. לכן החתונה דווקא מקרבת את בניין המקדש וצריכה להפיח שמחה בלב.

מאז החורבן נאסרו שירה ונגינה והותרו רק לצורך חתן וכלה. לכן אנו מכריזים ואומרים "דוי הסר וגם חרון ואז אילם בשיר ירון [...]". יש מקום רב לזיכרון המקדש, אבל לא למטרת שבר וצער, אלא לתחושת בניין וצמיחה לקראת הבניין השלם של בית המקדש. בכוחו של זיכרון זה יש דווקא למלא אותנו בשמחה ובעונג כשם שבשירי שבת אנו מזכירים את המקדש פעמים רבות והדבר לא בא כדי לצער את השרים, אלא דווקא להפך.

לכן דווקא ביום החתונה יש לתת לכך ביטוי. יחד עם זיכרון החורבן על ידי הפעולות הסמליות של האפר על ראש החתן או שבירת הכוס, חייבת לבוא אמירה ברורה וחד-משמעית של תקווה, שמחה ובניין.

 

אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.

 

הרב איתיאל בר לוי

מרצה לחינוך ומדריך פדגוגי

 

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

חקת תשעד.pdf

מחבר:

בר לוי, הרב איתיאל

דוא"ל:

[email protected]