דף הבית > עיונים בסידור התפילה - דיין האמת

עיונים בסידור התפילה - דיין האמת

דפי מאורות (5774-44)
דיין האמת: רגישות, הצדקה והתמודדות
 
ברכת דיין האמת היא אחת מהברכות הנושאות בקרבן עומק הלכתי, מחשבתי ואף רגשי משמעותי ביותר. להלן ננסה לגעת בקצרה בכמה מהיבטיה של ברכה זו.
 
 
​
מקורה של הברכה, כמו גם ברכות רבות אחרות, היא בפרק האחרון של המשנה במסכת ברכות (ט ע"ב) שבה מצווה האדם לברך "על בשורות רעות ברכת דיין האמת". על בסיס משנה זו נערכו בספרי ההלכה והמחשבה היהודית לדורותיה שני דיונים מרכזיים. הראשון שבהם עסק בהגדרת האירועים הראויים לברכה זו, והשני עסק בתפיסה האמונית העומדת מאחוריה.
ראשית נדון בקצרה בשאלה מה הם האירועים שבהם נדרש אדם לברך את ברכת דיין האמת. המשנה מגדירה כאמור אירועים אלו כבשורות רעות. הפוסקים התחבטו בשאלה אם בשורות רעות הן אירועים הנתונים להגדרה סובייקטיבית (ולפיה כישלון במבחן או תקלה ברכב יכולים גם הם לחייב את ברכת דיין האמת) או שמא מדובר באירועים אובייקטיביים שבהם לית מאן דפליג על כך שמדובר באירועים קשים וכואבים (כגון מיתה או מחלה קשה, לא עלינו). שאלה נוספת היא אם יש לברך את הברכה אך ורק בעקבות אירועים הנוגעים ישירות לגופו, לממונו או לרגשותיו של המברך או גם על אסונות עולמיים, לאומיים או קהילתיים דורשים ברכה זו.
הגמרא במסכת ברכות (דף ס), הרמב"ם (הלכות ברכות פרק י, הלכה ג), השולחן ערוך (אורח חיים, סימן רכב, סעיף ג) והפוסקים לדורותיהם התחבטו ארוכות בשאלה זו. בדברינו כמובן אין בגדר הלכה פסוקה וכל הנדרש לצערו לנושא ישאל את רבותיו, אולם מדברי המשנה ברורה דומה כי יש לברך על כל בשורה רעה משמעותית, בין ביחס ליחיד וכל שכן ביחס לציבור, ברכת דיין האמת בשם ובמלכות. עם זאת, המשנה ברורה מודה כי מנהג העולם הוא לברך רק בעת פטירתו של קרוב, ואילו בשעת בשורות רעות אחרות "העולם נוהגין לברך בלא שם מלכות ואינו נכון" (אורח חיים סימן רכג, סימן קטן ח). על פי דברים אלו של המשנה ברורה דומה כי על האדם להרגיל עצמו להבין ולחוש גם אסונות ציבוריים כאסונותיו האישיים ולברך דיין האמת בשם ובמלכות. אולם "העולם" המורגל ב"ספק ברכות להקל" בוחר שלא לעשות כן, ובכל מקרה שאינו מחייב דיני שבעה ואבלות כהלכתם, מסתפק בברכה ללא שם ומלכות. (תופעה דומה שלפיה בכל מקרה שאינו מובהק מעדיף הציבור לברך ללא שם ומלכות אנו מוצאים באחיותיה החיוביות יותר של ברכת דיין האמת: ברכת "שהחיינו" וברכת "הטוב והמטיב").
עם זאת, חשוב לציין כי גם המשנה ברורה (סימן רכב, ביאור הלכה) מדגיש כי הברכה היא משמעותית רק לצער אמתי (ולא לחיוב לבצע מועד ב לאחר כישלון במועד א...) ואינה רלוונטית ל"דבר שלא ניתן לו" (כגון אי זכיה בפיס וכדומה).
לסיכום נקודה זו דומה כי על האדם לעמוד אל מול עצמו ולבדוק על אילו דברים הוא מרגיש כאב אמתי המצדיק ברכת דיין האמת. דומה שבירור אישי בנושא יכול לסייע לאדם לקבוע את סדרי העדיפויות הנכונים בחייו. נושא זה חורג כמובן בהרבה מעצם הדיון ההלכתי בשאלת חיוב הברכה.
נדון עתה בקצרה במשמעותה האמונית (או כמקובל בלשון המדע "התאולוגית") של הברכה. דיון זה הוא כמובן חלק מהדיון בשאלת "צדיק ורע לו", דיון שימיו כימות עולם מאז אברהם, משה ואיוב ועד לספרות האמונית המרתקת המתפרסמת בדורנו בעקבות אירועי השואה או אירועים טראומתיים אחרים לפרט ולכלל.
הרמב"ם, בעקבות המשנה, מבאר את יסוד הברכה בקבלה מלאה של עול מלכות שמים ובהבנה כי כל דבר הנעשה בעולם הוא בגדר פעולה צודקת של הבורא גם אם אין אנו מסוגלים להבינה בעינינו:
חייב אדם לברך על הרעה בטובת נפש, כדרך שמברך על הטובה בשמחה, שנאמר "ואהבת, את ה' אלוהיך [...] ובכל מאודך". ובכלל אהבה זו היתרה שנצטווינו בה, שאפילו בעת שיצר לו, יודה וישבח בשמחה. (ברכות ג, י).
תפיסת עולם זו, המחנכת את האדם להבין כי כל הנעשה בעולם, גם אם הוא מתגלה כרגע כאירוע קשה וכואב הוא מעשה ידיו של הבורא, עומדת גם בבסיס דבריו המפורסמים של החזון איש בספרו אמונה וביטחון (פרק ב). בדבריו, היוצאים כנגד זרמים מסוימים בחסידות ובתנועת המוסר שטענו אחרת, מסביר החזון איש כי פירושה של מידת הביטחון אינו אמון בכך שדברים יסתדרו תמיד לטובה, אלא שגם האירועים הבעייתיים והחשוכים שבעולמנו הם פרי החלטתו ומעשיו של הקב"ה. לפרשנות זאת של הברכה משמעויות רבות הקשורות גם לפולמוסים ציבוריים כאלו ואחרים העולים מדי פעם על סדר היום. הרוצה להעמיק בנושא יעיין בספרות הנרחבת על מידת הביטחון האמתית ומשמעותה.
ברכת דיין האמת, שהלוואי שלא נזדקק לה, היא אם כן אחת מאבני היסוד בחינוכו של האדם המאמין בפיתוח רגישותו לרע ולסבל. רע איננו דורש התעלמות או הכחשה, אלא עמידה מולו במלוא העוצמה והודאה בקיומו. ברכת "דיין האמת" מפתחת תפיסת אמונה חזקה ואיתנה היודעת לא רק "להגיד בבוקר חסדך", אלא גם "ואמונתך בלילות".
 
יוסי לונדין
מרצה בהתמחות להיסטוריה ותכנית אזרחות  
 

 

מחבר:
לונדין, יוסי