עיונים בסידור התפילה - דרכים בעבודת ה' של דוד המלך

 

פרקנו עוסק בדרכים שונות לעבוד את ה', והצד השווה הוא שדוד המלך קיים את כולן.

א.         "שיר חדש": חשוב לא רק לשיר לה' אלא שיהיה שיר חדש ורענן, ולא חזרה שגרתית על תפילה כאלו שהיא ישנה. בשישה מקומות בתהלים מודגש שחשוב לשיר לה' "שיר חדש" (לג, מ, צו, צח, קמד, קמט), במקום שהתועלת הברורה היא לפתור בעיה המוכרת לכולנו לא רק בתפילותינו, אלא אף בזוגיות, בעבודה, ובכלל בשגרת החיים. רבים נוהגים בהלכות שבע ברכות שכל "פנים חדשות", אפילו משתתף חדש שכלל לא מכיר את החתן או את הכלה, ואפילו מלצר (!), מאפשר ומצדיק את הברכות, משום שעצם החידוש מוסיף שמחה.[1] כך מברכים שהחיינו אף על פרי חדש משום שעצם החידוש משמח, כדברי המשנה "העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים".[2] כיצד פתר דוד המלך את בעיית השגרה? חז"ל מדייקים שבחלק מהמזמורים כתוב " 'לדוד מזמור' – מלמד ששרתה עליו שכינה ואחר כך אמר שירה". לעומת זאת, בפרקים אחרים שונה הסדר וכתוב: " 'מזמור לדוד' – מלמד שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה".[3] כלומר, ניתן להשיג השראה גם בעזרת שירה ונגינה יזומות.

ב.       "יהללו שמו במחול": שמא תחשוב שמדובר בשירה שבכתב (poetry), ללא ניגון וללא לחן? ממשיך המזמור ואומר שכל הגוף, מהפה ועד הרגליים, אמור להשתתף, בבחינת "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך".^[4] חסידי מזרח אירופה לא המציאו את משמעות הריקוד בעבודת ה', אלא אף "המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ".^[5] הפלא הוא שבמשך דורות כה רבים, לא רק בישראל אלא אף ברוב דתות העולם חשיבות הריקוד נעדרה ונשכחה, והכבדות והרצינות בלבד הכתיבו את האווירה. זכינו ב"ה לראות בהתחדשותו לפני כמאתיים וחמישים שנה אצל תלמידי הבעש"ט, והתפשטותו בתקופה האחרונה לחוגים רבים ורחבים יותר, אף בין ה"מתנגדים" וה"מודרניים". 

ג.        "בתוף וכינור יזמרו לו": כאמור, לא מדובר בשירה מונוטונית או כתובה בלבד, אלא שרצוי וראוי שעבודת ה' תלווה על ידי כלי נגינה, בקצב וזמרה ממש, דבר שיאפשר גם את ה"מחול" הנזכר לעיל. דוד המלך בעצמו ניגן: "אזכרה נגינתי בלילה",[6] וזה אף היה תפקידו הראשון בארמון המלך.[7] רבים ממזמורי התהלים מלווים בהוראות "למנצח", "סלה" ועוד.

ד.       "ירננו על משכבותם": אפיון נוסף בעבודת ה' הוא שהנושא יעסיק אותנו לא רק בבית הכנסת או בשעה שמברכים ברכות, אלא תמיד: "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". לא רק בשעות הערנות אנו אמורים להסתובב עם דבר ה' קשור לראש וליד, אלא אף כשהולכים לישון דוד מדריך אותנו "ירננו על משכבותם".

ה.      "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם": ללא ספק, ההפתעה הגדולה ביותר במזמור שהנושא שלו הוא השיר החדש לה', הוא השילוב, אפילו בפסוק אחד, של "רוממות בגרון" יחד עם הנשק "בידם". המעבר החד במשפט מלמד אותנו שאותו מעבר כלל אינו אמור להיתפש כחד. אכן הסטריאוטיפ המבחין ומרחיק בין "הקול קול יעקב" ובין "הידיים ידי עשו" מוכר לכולנו, אך אצל דוד המלך, המכונה "עדינו העצני",[8] קיימת הרמוניה בין העדינות והנוקשות, בין השירה והגבורה.[9]

ו.         "לעשות נקמה בגוים [...] לאסור מלכיהם בזיקים [...] לעשות בהם משפט": אף לאחר שהודגש שרוממות בגרון איננו סותר חרב פיפיות בידיים, טורח המזמור להוסיף ולפרט שעובד ה' לא מסתפק בהגנה פסיבית. הוא אף נוקם ומרתיע, מתאכזר ומעניש קשות כשצריך. אכן דוד המלך קיים את השילוב בעצמו בפרגמטיות נפלאה, שאיחד עם צדקתו גם צבאיות ומדיניות קשוחים, להפתעתם של הנוצרים המתקשים "לעכל" את הפן הזה של דוד, עד כדי צנזורו מסיפורי הילדים שלהם.[10] גם בחוגים חרדיים טוענים לפטור בחורי ישיבה מהשירות הצבאית מסיבות גלותיות דומות, ומפרידים בין הדת והלאומיות. יש אירוניה מיוחדת בכך שהם חושבים להוכיח את שיטתם מהרמב"ם בסוף הלכות שביעית,[11] שכל אחד, גם משאר השבטים, יכול להתנדב להקדיש את חייו לעבודת ה' ולהיות כשבט לוי (הפטור ממלחמת הרשות), ומסבירים שהכוונה ללימוד תורה. הרמב"ם מוכיח שם מדוד המלך שכתב "ה' מנת חלקי [...] תומיך גורלי", שכל חייו מוקדשים לה' על אף שהיה משבט יהודה ולא כוהן. אמנם, כפי שרואים לאורך חייו ואף ממזמרנו זה, דוד המלך עבד את ה' לא רק בלימוד תורה אלא בכל תחומי החיים, גם בפרטים האכזריים כמו מלחמה, באיזה סוג אזיקים צריכים להחזיק את מלכי האויב שכבשנו וכיצד להענישם. אף על זה נאמר "הללויה".  

 

 

 

---