דפי מאורות (5775-33)

"אמר רב: הדלקת נר בשבת – חובה (שבת כה ע"ב)".

הרמב"ם (הלכות שבת ה, א) מפרט:

חובה – ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת אפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת [...] מדברי סופרים.

 

 

​

בהמשך כותב (שם ל, א): "ושנתפרשו על ידי הנביאים כבוד ועונג שנאמר (ישעיהו נח) 'וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד' ".

דוגמה לכבוד (שם הלכה ב): "מצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת מפני כבוד השבת ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש מיחל להקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך".

דוגמה לעונג (שם הלכה ז): "צריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת, הכל לפי ממונו של אדם וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח".

הגמרא ביומא דף עד ע"ב אומרת:

אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל. אמר רב יוסף: מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין. אמר אביי: הלכך מי שיש לו סעודה לא יאכל אלא ביום.

 ורבי זירא לומד זאת מהפסוק, "טוב מראה עינים מהלך נפש". על פי זה מובן מדוע הרמב"ם טוען בתחילה שנר שבת שייך לעונג שבת, שהרי העונג קשור באכילה מיוחדת ואכילה בחושך מקטינה את איכות העונג.

אולם הרמב"ם כותב שנר שבת יש בו גם מכבוד שבת (שם הלכה ה):

מסדר אדם שולחנו בערב שבת [...] כדי לכבדו בכניסתו [...] צריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת שכל אלו לכבוד שבת הן.

גם רש"י משייך את הדלקת הנר ל"כבוד שבת, שאין סעודה חשובה אלא במקום אור". נראה מדבריו שכבוד שבת הוא לא רק בדברים שהם ההכנה לשבת, אלא גם הסעודה שבפשטות שייכת לעונג שבת יש בה ממד של "חשיבות" והנרות מאפשרים את הכבוד שנותנים לסעודה.

סיבה נוספת לנר שבת כותב רש"י על הגמרא שבת כה, ב: "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה. מאי ותזנח משלום נפשי? אמר רבי אבהו: זו הדלקת נר בשבת". במקום שאין נר אין שלום, שהולך ונכשל והולך באפלה. ומוסיף על זה רש"י בשבת כג ע"ב, "שלום ביתו – שבני ביתו מצטערין לישב בחשך". (הגמרא מכריעה שנר שבת עדיף על נר חנוכה בגלל "שלום ביתו").

הרב קוק זצ"ל בעין אי"ה, שבת א, סד, מסביר ש–

ביום שבת קודש, בו שבים רגשי הלב לפעול פעולתם, לתבע תפקידם הטבעי, לחוש את ענוגם הטבעי, אז אם ימצא תמיד את היחש של הבריות הסובבים אותו, העולם המלא מחובר אליו לטוב לאהבה והסברת פנים, אז מעצמו יכיר חובת הרחבת האורה גם בעת בא חשכת הלילה, למען תת מקום להמצאת החיבה החברותית ברצון חפשי ונדבת נפש. 

נראה  מדבריו  שהנר  לא  רק מסיר מכשול, אלא מוסיף "חיבה חברתית", "לטוב לאהבה והסברת פנים" (מתאים לשיטתו ש"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק") ולכן ה"חובה" הופכת ל"חיבה" והכבוד לעונג.

אולי זו כוונת המדרש (בראשית רבה [וילנא], פרשה יא, ב) ויברך אלהים את יום השביעי וגו', ברכו באור פניו של אדם, קדשו באור פניו של אדם, לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת, כמו שהוא דומה בשבת.

השם משמואל (פרשת וירא, שנת תרע"ז) שם לב למילים "שלום ביתו" ולא שלום בית. הוא כותב:

היינו דבכל ששת ימי המעשה אין שלום בתוך גוף האדם, שהנפש מושכת למעלה והגוף והחומר למטה, אך בשבת שאפי' עם הארץ אימת שבת עליו, אין הגוף והחומר מושכים כ"כ למטה ונעשה שלום ביניהם.

הוא מסביר שקודם לכול הוא השלום הפנימי בתוך האדם ואולי מתוך כך נוכל להאיר פנים גם לסובבים אותנו.

לסיכום, נתנו מספר טעמים להדלקת נרות שבת: כיבוד השבת ועינוגה, מניעת צער ושלום ביתו הפרטי והמשפחתי מתוך חובת חכמים "וחביבין דברי סופרים".

הרמב"ם מביא סיבה להעדפת נשים בהדלקת הנר: "לפי שהן מצויות בבתים והן העסוקות במלאכת הבית". הסברו מעשי, אולם הירושלמי (שבת כ ע"א) נותן טעם אחר: "אדם הראשון נרו של עולם היה שנאמר נר אלקים נשמת אדם. וגרמה לו חוה מיתה. לפיכך מסרו מצות הנר לאשה".

השפת אמת (אמור, שנת תר"ס) מפרש מה המשמעות של הדלקת האישה:

שקודם החטא הי' הנשמה בקביעות באדם. ואחר החטא נסתלקה רק בזמני קודש ומקום המקודש מתגלית. וצריכין להדליק הנר להמשיך אור הנשמה [...] ע"י שהתחתונים כיבו זה הנר צריכין הם להדליק הנרות ולעורר אור הנשמה.

כיצד עושים זאת? אולי אפשר להיעזר בהסברו של הרב קוק בעין אי"ה (שבת א, עמ' 75):

הרגילות בנר פועלת באדם את התכונה שירגיש כמה טוב הוא האור וכמה קשה היא הישיבה בחושך [...] וזאת תהיה לאדם להערה, כי אורה של תורה, מי שהורגל בה ונהנה מזיוה, מרגיש כמה הכרחית היא וכמה החושך וחסרון הידיעה רע וקשה, וכפי מידת ההרגל כך תגדל האהבה וההכרה שהאורה התורית היא תכונה עצמית לאדם, כאהבת האור החושי לעינים הגשמיות.

אור הנר ממחיש את מה שהתורה פועלת בנו והיא מעוררת את הנשמה להתגלות בקביעות בחיינו.

לסיום, רבנו בחיי (על שמות יט, ג) ממליץ לאישה –

להתפלל לה' יתברך בשעת הדלקת הנר של שבת שהיא מצוה מוטלת עליה שיתן לה ה' בנים מאירים בתורה, כי התפילה יותר נשמעת בשעת עשיית המצוה ובזכות נר שבת  שהוא אור תזכה  לבנים בעלי תורה  הנקראת אור.

 

הרב יאיר בן שיטרית

מרצה בהתמחות למחשבת ישראל

 

מחבר:

בן שיטרית, הרב יאיר