עיונים בסידור התפילה - הללויה כי טוב זמרה אלוקינו

 

אכן, השיר והזמר טובים וראויים הם לא רק בהילולים ובתשבחות לבורא עולם, אלא גם כאשר עוסקים בתורתו.

כך שנינו בברייתא בבבלי (סנהדרין דף צט, ובשינוי לשון בתוספתא פרה ד, ד): "רבי עקיבא אומר: זמר בכל יום, זמר בכל יום". ופירש ר' מאיר הלוי אבולעפיה:[1] "כלומר, עשה תורתך בניגון [...] ואי אתה עושה כן, תורתך מתקנת לך שמחה וניגון לעולם הבא".[2]  

גם רבותינו האמוראים העמידונו על חשיבות הדבר.[3] כך למשל מובא בבבלי מגילה (לב ע"א): "אמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן: כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה – עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ, כה): 'וגם אני נתתי להם חקים לא טובים וגו' ". רבותינו בעלי התוספות (שם) פירשו: "והשונה בלא זמרה – שהיו רגילין לשנות המשניות בזמרה, לפי שהיו שונין אותן על פה, ועל ידי כך היו נזכרים יותר".[4]

אולם הניגון והזמר בלימוד התורה אינם אמצעי לחיזוק הזיכרון והעצמתו בלבד, אלא הם משמשים ביטוי עז וחי לשמחה ולעונג בלימוד התורה. אין להקל ראש בעניין זה, שהרי אחד הדברים שהתורה נקנית בהם היא "בשמחה" (אבות ו, ה), וכך פירש מהר"ש די אוזידא (מדרש שמואל, אבות שם):

שאם אינו לומד בשמחה, והתורה היא עליו לטורח, סוף סוף יפרוש מן הלימוד וילאה לשוא. אמנם, כאשר ילמד בשמחה ובשירים, אז באהבתה ישגה תמיד, והתורה והשמחה אחים הם, ולא יתפרדו, כי פקודי ה' ישרים משמחי לב.

ובעולם התורה, בדורות האחרונים, ידועים דברי ר"א בורנשטיין, האדמו"ר מסוכאטשוב, בהקדמת ספרו "אגלי טל": "עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו", ובמה יבטא האדם את שמחתו בתורה, וכיצד יחזק את עצמו בעיקר מצוותה אם לא על ידי ניגון וזמר בלימודה?!

מעתה מואר מחדש המסופר בבבלי, מגילה ג ע"א, כי בהיות יהושע ביריחו, נגלה אליו מלאך ה' ואמר לו: "אמש בטלתם תמיד של בין הערביים, ועכשיו בטלתם תלמוד תורה", וכששאלו יהושע: "על איזה מהן באת"? השיבו המלאך: "עתה באתי". ובעלי התוספות מסבירים (שם): "עתה באתי – פי' ריב"ן: על תלמוד תורה באתי, דכתיב (דברים לא, יט): 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת' ". ומשמו של רי"ש כהנמן, הרב מפוניבז', מובא,[5] שבכוונה תחילה נרמז עניין ביטול התורה בתיבת "ועתה",[6] כדי ללמד שעיקר התביעה כלפי ישראל באותה העת הייתה שהיה חסר להם בבחינת ה"שירה" של התורה, בבחינת "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת", והתורה אמורה להיות "שירת החיים" של האדם מישראל, בכל עת ובכל מצב.

לאור הדברים האמורים עד כה רבים תמהים על דברי התלמוד הבאים: "דרש רבא: מפני מה נענש דוד? - מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר (תהלים קיט, נד): 'זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי' " (סוטה לה ע"א). ולכאורה קשה, מדוע ולמה נענש דוד? והרי ראוי ללמוד דברי תורה בזמר ובניגון, ובמה חטא דוד בקראו לדברי תורה "זמירות"?

יישובים מגוונים הוצעו להתרת הקושי הזה, ומדברי רבים עולה,[7] שדוד חטא כאן בשתיים: (א) במידת הגאווה – שמדבריו משתמע כי הוא שולט בדברי תורה כזמירות, וגם אינו נדרש לחזור עליהם; (ב) ביחסו לתורה – שמדבריו משתמע שדברי תורה הם דברים קלים כזמירות ואין צורך להתייגע בהם. לשתי ההבנות הללו יש בסיס וסמך במדרש תנחומא (פנחס, ח): "שיש צדיקים שנתגאו בדברים של מצוה, והתיש הקדוש ברוך הוא כחן, את מוצא שאמר דוד 'זמירות היו לי חקיך' (תהלים קיט), שקלות ורגילות עלי כזמירות".

אכן, לכשנרצה להעמיק בעניין זה יותר נוכל לומר כי כוונת דוד הייתה לטובה, וחס וחלילה לחשוד באדוננו דוד שחטא, אלא שדבריו נאמרו באופן שעלול להתפרש כגאווה או כיחס הממעיט מערך התורה ועמלה. לגודל מעלתו נתבע בשמים על אמירתו זאת, אבל לאמתו של דבר נתכוון דוד לומר כי דברי תורה חביבים עליו כזמירות והוא מתענג בהם – כעיקר מצוותם.[8]

מעתה גם מובן הכיצד נקבע פסוק זה "זמירות היו לי חוקיך" בתהלים לדורי דורות, אם חס וחלילה טעם לפגם יש בו? כי יש לנו לפרש פסוק זה לטובה,[9] וכאמור, באופן שלא רק בין האדם לקונו אלא גם בלימוד התורה "כי טוב זמרה".

 

 

---