You must have Javascript enabled to use this form.
מתעניינים בלימודים?
השאירו פרטים
השאירו פרטים
מתעניינים בלימודים? השאירו פרטים
עיונים בסידור התפילה - הלל: בצאת ישראל ממצרים
דפי מאורות (5775-09)
בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו".
החשיבה היסודית של המסתכל על ההיסטוריה היהודית ועל תולדות עם ישראל היא כמובן שיסודו של עם ישראל נעשה ביציאת מצרים, המעשה המכונן של עם ישראל (וזהו עיקר עניינו של חג הפסח, המעבר מאוסף של יחידים לעם. לכן עיקר אכילתו של קרבן פסח הוא בחבורה ואין כאן המקום להאריך).
בני יעקב, שנים עשר השבטים, הם היסוד הראשוני של העם ועליהם אמר הכתוב, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה"; מאוחר יותר, פרעה השתמש במילים, "ויאמר אל עמו, הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו", כלומר גם הוא ראה בשבט העבדים "עם". אולם עם שכולו עבדים אינו יכול להיקרא "עם" במלוא המשמעות של המיילה, כי אין הוא יכול להחליט על עתידו. יוצא מכך שרק היציאה ממצרים לחירות אִפשרה את היות עם בני ישראל ל"עם" לכל דבר ועניין (גם למי שטען שאין עם בלי ארץ ניתן לומר כי למרות חסרון האדמה בפועל, בפוטנציאל ארץ ישראל כבר הייתה שלהם).
על כן מתחיל המזמור ואומר כי בצאת ישראל ממצרים ישראל הפכה להיות בעלת הממשלה. המזמור הוא הודאה לקב"ה על כך שאִפשר את ההוצאה ממצרים, את היותנו לעם ואת הממשלה שאינה מנותקת מן הקשר לקב"ה. לכן אומר דוד המלך, "היתה יהודה לקדשו". קדושה כידוע משמעותה הבדלה. כלומר היותו של עם ישראל לעם בפני עצמו מבדילה אותו מכל עם אחר, ואותה הבדלה מציינת את הקשר המהותי בין עם ישראל לקב"ה.
בהמשך המזמור אנו מבינים כי יצירתו של עם ישראל איננה דבר טבעי או דבר של מה בכך. תגובתו של הטבע למעשה זה היא תגובה "תזזיתית" המחולקת לשני חלקים שונים:
הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר
תגובתם של המים והירדן היא תגובה נסוגה, "הם מפחדים". נכון שבהקשר הפיזי נסיגת הים אִפשרה לבני ישראל לעבור, אולם באותה מידה ניתן היה לשיר על חזרתו של הים ועל הטבעת המצרים, או על נסים אחרים שקרו במהלך יציאת מצרים. הבחירה כאן גם בים וגם בירדן מדגישה את צד הנסיגה של חלק מהטבע.
הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן
ההרים והגבעות מגיבים באופן שונה לגמרי. ההרים אינם מתנמכים או גובהים אלא רוקדים. כלומר הביטוי כאן הוא ביטוי ברור של שמחה.
מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן
על כן שואל המשורר מדוע קיים הבדל בין תגובת המים לתגובת ההרים. מה ההבדל בין הארץ והמים?
כאן דוד המלך חוזר כמעט מילה במילה על השורות הקודמות של המזמור ומדגיש בכך את ההבדל בין המים לארץ. כאשר המוטיבים המשמשים לריקוד הארץ מסמלים את בני ישראל כאילים (נפתלי אילה שלוחה) ובני צאן (ישראל צאן קדושים). אלו המוטיבים של המים – הים והירדן, המסמלים יותר את הטבע שנמצא מחוץ לגבולות הארץ ועל כן את העולם החיצוני לעם ישראל. כלומר, יציאת מצרים היא אכן שמחה גדולה לעם ישראל, אבל טומנת אולי בחובה בעיה לאומות העולם. ייתכן שבחירתו של עם ישראל ל"היתה יהודה לקדשו", כלומר מיוחדותו של עם ישראל, מאיימת על אומות העולם. על כן הטבע החיצוני אינו יכול אמנם להפריע לתכניתו של הקב"ה, אך גם אינו שמח בה.
כאן מדגיש שוב דוד את הפחד מפני הקב"ה. "מפני אדון חולי ארץ", זה שכולם מפחדים מפניו, אבל אולי אינם שמחים. כאן גם דוד מתחיל את תשובתו לטבע המפחד. המילה חולי אמנם מתפרשת מלשון פחד, אולם יש בה גם רמז ללשון בריאה, יצירה. גם בהמשך השימוש בשם יעקב ולא ישראל מדגיש את האוניברסליות של מעשה הבחירה בעם ישראל.
הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם
דוד אומר במזמור כי הבריאה כולה חיכתה לרגע זה. יציאת עם ישראל ממצרים אינה מהווה שינוי של הבריאה, אלא להפך; חזרה למקור. יציאת עם ישראל ממצרים ובחירתו על ידי הקב"ה להיות לו לעם קדוש אינה מבשרת את הפסקת העולם. הים אינו צריך עוד לסגת, אלא להפך, בחירתו של עם ישראל הופכת את הדיכוטומיה הטמונה בעולם להרמוניה. הניגוד בין המים לאדמה יהפוך דווקא להתחברות. תפקידו של עם ישראל אינו להתנגד לאומות העולם, אלא לטייב אותם.
כאשר העולם יבין את חשיבותו של עם ישראל לקיומו של העולם, כאשר עם ישראל יקבל את מקומו במשפחת העמים כבחירתו של ה' – העולם יהיה טוב יותר, הצור יהפוך לאגם מים ויהיה המפתח לקיומו של העולם.
דווקא יציאת מצרים היא זו המאפשרת את האגם ואת המעיין שינבע וייתן חיים לעולם. לא כים סוער או כנהר שוצף, אלא בצורה של מעיין ואגם המביאים ברכה.
"יציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו" (הרב א"י קוק זצ"ל – מגד ירחים).
מולי קימל
מרצה בהתמחות לתקשורת
