עיונים בסידור התפילה - הלל: הללויה הללו עבדי ה'

 

אמר ריב"ל בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהלים בנצוח, בניגון, במשכיל, במזמור, בשיר, באשרי, בתהלה בתפילה, בהודאה, בהללויה. גדול מכולם הללויה שכולל שם ושבח בבת אחת.[1]

לשונות אלה של שבח מהוות פתיחה לרוב מזמורי התהלים והן גם הוראות לסוגי ניגונים שונים.[2] ברור כי המספר עשר אינו סתמי. אנו יודעים על עשר לשונות תפילה,[3] עשרה זקנים שאמרו את ספר תהלים,[4] עשר שירות[5] בתנ"ך (אחת לעתיד לבוא), עשרה קילוסין[6] כנגד עשרת שונאיו של דוד ועוד. על פי הסוד עשר הלשונות מקבילות לעשר ספירות שעל ידן משתלשל השפע. מיקומה של הללויה מקביל לספירת מלכות, הספירה התחתונה המסמלת את השכינה. ספירה זו מקבלת מכל הספירות וכוללת את כולן.

נראה שבמכוון בחר דוד המלך לשון זו כחותמת את ספר התהלים. במזמור קנ, הפותח אף הוא במילה הללויה, מופיעה המילה "הללוהו" עשר פעמים ונזכרים בו עשרה כלי נגינה. העשירי שבהם הוא הנשמה.[7] מילה זו אם כן כוללת את כל מה שלפניה ורומזת על כל אופני השבח הקיימים.

הללויה, כמסמלת את ספירת המלכות, אינה רק כוללת אלא גם משפיעה: הילה עניינה אור, כפי שמופיע בספר איוב (כט, ג), "בהילו נרו עלי ראשי". אם כן, הללויה היא אור-יה, אור ה' המתגלה בבריאה על ידי ההלל והשבח. פעולת ההלל מושכת אור על המהלל וברוח זו מקבלת המילה הללויה משמעות של השפעה ודבקות בשכינה.[8]

מזמור קיג הפותח את ההלל מבטא אף הוא את כלליות ההלל. הוא פותח ומסיים ב"הללויה" ומבטא בכך את השבח האין-סופי, החוצה גבולות של זמן, "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם", של מקום, "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' "; מקיף את האנושות כולה, פותח ב"עבדי ה' " ועובר ל"רם על כל גויים"; מתייחס למצבים השונים של האדם: שפלות וגבהות, "המגביהי",  ו"המשפילי", עשירות ועניות, "מקימי מעפר דל מאשפת ירים אביון להושיבי עם נדיבים", עקרות ואמהות, "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה". בכל המצבים אדם מהלל את ה'.

בשונה מפרקים אחרים שבהם נזכרים טובותיו וחסדיו של ה' ומהווים סיבה להודות,  בפרק הפותח את ההלל אין מוצאים סיבה או אזכור של נס. ההלל הוא כללי ואינו תלוי בטובה. בקבלה ובחסידות קיימים המושגים "חסדים מכוסים" ו"חסדים מגולים".[9] אין דומה אדם המהלל את ה' מתוך ראייה והרגשת חסדו, לאדם המהלל את ה' מתוך תחושת הסתרה. כך מתפרשים הצמדים המהופכים, "המגביהי לשבת" ו"המשפילי לראות".[10] המשפילי לראות עניינו החסדים המגולים. זה המצב הנמוך יותר שבו אדם מהלל מתוך ראיית החסדים. לראות זוהי שפלות ביחס למצב הגבוה הנקרא "ישיבה". במצב ישיבה, אדם רוצה לשבח את בוראו מתוך ראייה והרגשה, אך מבין שעדיף לעבוד לא מתוך הרגשה, אלא מתוך הבנה כי חסדי ה' מכוסים מעיניו.

מצבי האדם ומצבי הנפש ותהפוכותיהם הנמצאים בפתיחת ההלל מתחברים היטב לסיום ההלל. שם מתוארות תחושות מצוקה וקריאות עזרה, "מן המצר קראתי יה",[11] "אנא ה' הושיעה נא",[12] ומעצימות את אמירת ההלל לפעולה קיומית שאינה תלויה בנסיבות.

ממד זה קשור גם לזמן אמירת ההלל. בזמנים שבהם ההלל הוא מצווה – התרחש נס. ה' גילה את חסדו על עמו, שידד את מערכות הטבע ועל כן אנו מצווים לקרוא את ההלל. אך בראשי חודשים נוהגים לקראו[13] בדילוג, כאשר אין אירוע מסוים נגלה שבשלו אנו מהללים. בערב ראש חודש הלבנה נמצאת בשיא קטנותה, סמל לעוונותיהם של ישראל, ולכן נוהגים לעשות סדר יום כיפור קטן[14]במנחה. כאשר קוראים את ההלל בראש חודש אין הלבנה נראית וזהו רמז לכך כי גם במצבי שפלות לאומיים נשמעת שירת ההלל.

 

---