You must have Javascript enabled to use this form.
מתעניינים בלימודים?
השאירו פרטים
השאירו פרטים
מתעניינים בלימודים? השאירו פרטים
עיונים בסידור התפילה - הלל: מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי
דפי מאורות (5775-13)
לשלם את הנדר בירושלים
חלקו השני של פרק קטז בתהלים נאמר בתפילת ההלל רק בימים שבהם אומרים הלל שלם. תוכנו של חלק זה, הכולל שמונה פסוקים, הוא תפילת הודיה על חסדי ה' ומופיע בו פעמיים הפסוק "נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו", כעין פזמון חוזר המבליט מסר עיקרי בהודיה. בפעם השנייה מפורט גם מקום תשלום הנדר בפסוק, "בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים".
הנדר הוא כוח שניתן לאדם מישראל לחדש לעצמו מצוות ואיסורים החלים עליו ותוקפם כתוקפה של מצווה מהתורה. קיים אכן צורך בהבחנה בין יכולת חריגה זו של היחיד ובין עיקר התורה שניתנה לאומה כאומה. מה שמבטא הבחנה זו הוא מיקומן של פרשיות הנדרים בסיומי התורה, כמעין "נספח", "נספחות אלהיות של המוסר הפרטי, הנמשך מן המוסר הכללי" (הרצי"ה קוק זצ"ל, מתוך התורה הגואלת, ב, עמ' קכט). וביתר פירוט:
הקדוּשה המקורית היא קדוּשת הכלל. טרמינולוגיה מיוחדת נקבעה בבהירות בספר נצח ישראל פרק יא: "קדוּשת הכלל וקדוּשת הפרט". קיימת גם קדוּשת הפרט, אבל עִניָנם המיוחד של ישראל הוא קדוּשת הכלל. ואותה קדוּשה של "קודש ישראל לד' " נמשכת ומתפשטת גם אל האישיות אינדיבידואלית [...] גם בישראל יש מקום לקדוּשה הפרטית, אבל רק מתוך שהיא נשארת דבוקה ביסוד הכללי של קדוּשת ישראל, שהיא השורש והמקור האמיתי לכל מיני הקדוּשות ולכל המוסר. העיקר הוא הבנין היסודי של כלל ישראל. יחד עם זאת, אין יחס של שלילה ושל הזנחה לַהתקדשוּת ולהתעלוּת הפרטית והאינדיבידואלית, לכן אנו נפגשים בפרשתנו – פרשת "מטות" – במסכתא של נדרים. נדרים ונזירוּת אינם עִניָן כלל ישראלי אלא עִניָן אישי (שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 407).
עיקר עִניָנה של התורה הוא כלל ישראל, כפי שמתברר בדברי קודשו של המהר"ל ב"נצח ישראל" פרק יא, שעיקר קדוּשת התורה היא קדוּשת הכלל. ועִם זה יש גם מציאות של קדוּשה פרטית אישית. לאנשים יחידים יש דרך התקדשות נוספת – נדרים ונזירות – אף על פי שאין זה דרך כלל ישראל, כי אין מצוה לנדור [...] עיקר קדוּשת ישראל היא קדוּשת הצבור, ומזה נמשכת קדוּשת היחידים, שהם טפלים לעומת הכלל. לכן "שמות ויקרא", הספר הכפול של "ושכנתי בתוכם", מסתיים בפרשת נדרים שאינם מצוה ולא דבר ציבורי כללי אלא דבר פרטי שמצטרף ליסוד הכלל ישראלי שסוכם בדברי הברית שבפרשת "בחוקותי". וכן בסוף ספר במדבר, ספר הדרך, אנו מוצאים הלכות הנדרים בפרשת "מטות", בתור נספחות להנהגה הציבורית הלאומית (שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 361–362).
הנדר מופיע מתוך חיי הפרט, כחריג, כשגם בחיי הפרט הנטייה לנדור מצויה בעיקר על רקע מצבים קיצוניים,
של מצוקה גדולה או שמחה גדולה. לכן, בשל ההתרגשות וחוסר האיזון הנפשי במצבים אלו, הנדרים אינם משקפים תמיד את מדרגתו ואת יכולותיו האמתיות של הנודר.
עִם ההתרוממות, יוכל לפעמים להיות נִלוה איזה יסוד זר, דמיוני, והחיים עצמם מבררים אחר כך את ערך הסִיג שבו, על כן צריך מקום להתרת נדרים על פי חכם (הראי"ה קוק, פנקסי הראי"ה, א, עמ' קע).
התרת נדרים היא, לאור האמור, חזרה של הפרט לחיות בפועל את חיי הכלל, ללא התוספות האישיות שקיבל על עצמו. כך ניתן להסביר את משמעות הפסוק בפרקנו, "נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו", לא רק במובן של "בנוכחות כל עמו", אלא במובן של תשלום הנדר גם כמבטא חזרה לחיות את חיי הכלל במלואם.
לכן מובן מדוע נוהגים להתיר נדרים לפני ראש השנה, שבו ההשתייכות השלמה אל הכלל היא חיונית במיוחד:
הַמְלָכָה היא לא עִניָן פרטי בלבד אלא מצד הכלל, "אין מלך בלא עם" (רבנו בחיי, כד הקמח). התחברות עם הכלל לא רק מבחינת הביטול אל הכלל אלא להיות חלק ממשי עִם הכלל (הרב אברהם אלקנה שפירא, מורשה – שיחות למועדים, עמ' ריג).
גם אזכורה של ירושלים כמקום התרת הנדרים יובן לפי האמור לעיל. ירושלים, ה"עיר שעושה כל ישראל חברים" (ירושלמי, חגיגה ב, ו) היא נקודת החיבור בין הפרט לכלל.
ובני ישראל בארץ ישראל ובמקדש הרגישו הקדוּשה ונתדבקו כל אחד בַּשורש השייך לו [...] וזהו עיקר השמחה שהיה בירושלים, "משוש כל הארץ", כמו "שמח בחלקו", שכשכל אחד מכיר מקומו ושורשו זה מביא שמחה (רבי יהודה לייב מגור, שפת אמת, מסעי תרמ"ה).
לכן גם:
כינה הכתוב כלל ישראל בשם "ירושלים". כי היא היתה כנסיית כלל ישראל בעלוֹתם לֵראות פני האדון ד' ברגל. ושם קיבלו כלל ישראל שפע תורה קדוּשה וְיִרְאָה, כל אחד לפי שורש אחיזת נשמתו מכנסת ישראל (רבי חיים מוולוז'ין, נפש החיים, שער ב, פרק יז).
לכן זהו המקום שבו טבעי לרצות לשלם את הנדר ובכך לחזור לקיום אותו חלק מתרי"ג המצוות הכלליות המוטלות על הפרט.
זהו גם זבח התודה המוזכר בפרק. למילה "הודאה" משמעות כפולה בעברית: גם הבעת הכרת תודה וגם הכרה בָּאמת (הראי"ה קוק, עולת ראיה, א, עמ' א). כך גם הבעת התודה המֵיטבית של היחיד היא בהכירו וביַשְֹמו את אמת-חייו: היותו בן לעם ישראל.
הרב יהושע וידר
מרצה ליהדות במסלול ריקוד
קבצים להורדה:
דוא"ל:
