עיונים בסידור התפילה - הלל: מן המצר קראתי

דפי מאורות (5775-15)
"מן המצר קראתי יה" כדרך לשלום ואחדות
 

"מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַּמֶּרְחָב יָהּ". פסוק זה מתהלים (קיח, ה) המוזכר ומושר בתפילת ההלל מקפל בחובו שני רעיונות יסודיים ועמוקים הנמצאים בלב כל מאמין: גם במקומות היותר חשוכים ניתן להתפלל ולצפות לישועה, ש"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע את עצמו מן הרחמים" (ברכות, י ע"א).

 
 

יתרה מזאת, אנו מאמינים שלעתים המצר והצרה עצמם נהפכים בחסדי ה' למרחב ולישועה. לדוגמה, ים סוף שאיים על חיי עם ישראל והוא בעצמו נהפך לכלי מחזיק ברכה שדרכו ניצל עם ישראל ועל ידו באו המצרים על עונשם. על פי רוב המפרשים פסוק זה שבתהלים מתאר מציאות שאדם נכנס למצוקה וזוכה לישועה, כדוגמת מלחמת דוד מול גולית (כך אחת הדעות המובאות בילקוט שמעוני על תהלים, רמז תתעה).
מרן הרב קוק זצ"ל מציע להתבונן בפסוק זה באור חדש, מפתיע ונועז. על פי פירוש הרב, שנסביר בהמשך, האדם הוא שמביא את עצמו למציאות של "מצר" כחלק מהקריאה לה' ודווקא היכולת הזו תגלה גם אפשרות עליונה יותר של מרחב. כיצד ייתכן הדבר?
ראשית נזכיר כי הרב לא פירש באופן שיטתי את פסוקי התנ"ך, אך הללו משובצים מעשה חושב בתוך תורותיו השונות. מתוך הבנה שאין הפסוקים נזכרים רק כעיטורים חיצוניים, אלא כבעלי משמעות, עלינו להתבונן בהקשר המחשבתי הכולל שבפסקה האמורה ולראות על ידי כך כיצד מציע לנו הרב להבין את הפסוק. אכן, פעמים רבות התבוננות זו מגלה ראייה חדשה ומעניינת.
בחטיבה המכונה "אורות התחיה" שבספרו של הרב קוק "אורות" מפורסמת פסקה יח, שבה מרחיב הרב על אודות "שלשה כוחות" אשר "מתאבקים כעת במחנינו". כוחות אלה הם שלושה מחנות רעיוניים אשר פעלו בימים אלו: המחנה הדתי הנושא את "דגל הקודש" והוא בעד "התורה והמצווה, האמונה וכל קודש בישראל"; המחנה השני הוא המחנה הלאומי המבטא את הרצון של האומה "לחדש את חייה הלאומיים, אחרי שהיו זמן רב עלומים בקרבה מתגרת ידה של הגלות המרה"; המחנה השלישי הוא המחנה הליברלי המבטא את רוח ההשכלה. כל מחנה היה יריב אידאולוגי מר למחנות האחרים והמחלוקות ביניהם איימו ממש לשסע את הציבור היהודי.  על רקע מצב זה שוטח מרן הרב קוק את משנתו, לא בעד מחנה מסוים אלא בעד שלושת המחנות כולם, שהרי "אלה הם שלשת התביעות העיקריות, שהחיים כולם, שלנו ושל כל אדם, באיזו צורה שהיא, מורכבים מהם". האפשרות לוותר או לדחוק בלהט המחלוקת את אחת הדעות תפגע בכל המחנות שכן כל אדם וכל ציבור נצרך לכלל הדעות גם יחד, כמובן מתוך איזון ובירור. כל מחנה מבטא כוח בעל גרעין חיובי ונכון. אין הרב קוק חושש מהגיוון או מהמחלוקת, אלא מתוצאותיה של המחלוקת היכולות חלילה לפגוע בסופו של יום בשאיפת האחדות הכוללת של האומה הישראלית. המחלוקת השלילית מתחילה כאשר עיקר ההתעסקות היא "בצדדים השליליים שכל כוח רואה בחברו". כאשר המחלוקת מבוססת רק על הצד השולל כל מחנה, "מלא הוא רק מרץ של אש ביחש לשלילתו של הכוח האחר או האחרים שאינו חפץ להכירם". כמובן, אין להסכים על כל דבר אך כשם שלמדנו ש"אפילו רוח הקודש ששורה על הנביאים אינה שורה אלא במשקל" (למשל במדרש רבה ויקרא טו, ב), יש לנו לזכור שכל צד ומחנה מגלה חלק מהאמת האלוהית.
מלבד ההכרה היסודית הזו מלמדנו הרב גם עצה מעשית כיצד ניתן לחיות יחד עם כלל הכוחות. הרב כותב: "כל אחד צריך לצמצם את עצמו לפעמים כדי להניח מקום לחברו". לעתים יש על כל מחנה לצמצם מעט את עצמו, להשקיט מעט את עצמת טיעוניו כדי לאפשר לעצמו להקשיב לנקודות האמת הטמונות במחנות האחרים. להרפות מעט מההוכחות מדוע המחנה האחר טועה ולראות גם בהרפיה זו חלק ממפגש עם מידת האמת והאחדות. הבקשה "להניח מקום" גם לבעלי המחלוקת הגדולים ביותר מאפשרת יצירת מרחב ומקום חדש של מפגש ואמון. אמנם, מסביר הרב, בעולם הקודש המוחלט אין מקום לצמצום, אך בעולם הזה הדבר מחויב. אדרבה, הוא בעצמו מוביל אל הקודש. חתימת דבריו של הרב בפסוק שפתחנו בו, "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַּמֶּרְחָב יָהּ". היכולת של כל מחנה להיכנס אל המצר, היינו לצמצם מעט את עצמו, לא מתוך חולשה או בינוניות אלא דווקא מתוך בקשה לקרוא בשם ה', "קראתי יה". יכולת זו תביא לגילוי המרחב האלוהי והשלם, "ובהתהלך האדם והגוי בנתיבות הצדק המעשיים והמחשביים, הממודדים בגבולם, יבושר שלום לעלות גם כן אל האצילות הרחבה".
 
ד"ר ראובן טבול
ראש ההתמחות לספרות
 

 

מחבר:
טבול, ד"ר ראובן
דוא"ל: