עיונים בסידור התפילה - הנותן לשכווי בינה

​ברכות השחר תוקנו על פי סדר פעולות הקימה של האדם בבוקר. כך אומרת הגמרא: כאשר מתעורר, אומר אלוקי נשמה, כאשר שומע את קול התרנגול, אומר אשר נתן לשכווי בינה, כאשר פוקח עיניו אומר פוקח עיוורים, כאשר מתלבש אומר מלביש ערומים וכו'. להלכה, אנו מברכים ברכת  השכווי גם אם לא שמענו קול תרנגול.

הברכה הראשונה היא ברכה מיוחדת בשבחו של התרנגול. אנו מודים לקב"ה מדי יום שנתן לשכווי (תרנגול) בינה להבחין בין יום ובין לילה. מה הגדולה בעובדה זאת? זה הרי דבר ברור וטבעי להבחין בין יום ללילה. מדוע דווקא השכווי זוכה לכבוד הזה, לייצג את נפלאות ה' בבריאה?

שאלה זו מתעצמת לנוכח דבריהם ומעשיהם של חז"ל. ר' דוד אבודרהם כותב: "וזהו דבר פלא שאין בעולם מי שיודע להבחין בין יום ללילה ואפילו האדם שהוא בעל  דעה והשכל, אלא התרנגול". כשהיה רבי עקיבא הולך בדרך ולן בשדות היה לוקח אתו תרנגול שיעורר אותו בעת הצורך. מהו אם כן סודו של התרנגול?

ידוע שבלילה יש שני סוגי חושך: יש חושך של אמצע הלילה, ("קדרותא דליליא", בלשון ה"זוהר") ויש חושך של לפנות בוקר ("קדרותא דצפרא"). מסתבר שהתרנגול  קורא רק לפני עליית השחר. הוא אינו מתבלבל ואינו קורא בקדרות של אמצע הלילה.  התרנגול  יודע להבחין בין שני  סוגי החושך.  דבר זה הוא אחד מפלאי הבריאה.

בפן הסמלי, התרנגול משמש בן לוויה לעם ישראל במשך  "חשכת הלילה" של הגלות. כמו שעם ישראל ייחל ומייחל לאורו של משיח באלפי שנות הגלות, כך התרנגול מצפה  ומתאווה לאור הגנוז בחשכת הלילה. התרנגול גם מעורר את העם בעת הצורך לתשובה. בשירת הבריאה (פרקי שירה) מתגלה התרנגול כייצור שקורא שבע קריאות, שייתכן  שהן מסמלות את השלבים בהתעוררות האדם לתשובה, כמו שכתוב בפרק הרביעי "בקול שביעי אומר, עת לעשות לה' הפרו תורתך".

למילה "שכוי" יש פירוש נוסף, מלבד תרנגול, והוא "לב".  פירוש זה נדרש מפסוק בספר איוב (לח, לו): "מי שת בטוחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה". רוב הפרשנים הקלאסיים מבארים שכוונת המילה "שכוי" היא ללב האדם. לפי פירוש זה, אנו מודים  לה' שנתן לנו את בינת הלב.

מהי אותה בינת הלב?

בין הפירושים השונים שנכתבו יש המסבירים את בינת הלב  כיכולת ההבחנה, או יכולת ההבדלה בין טוב ורע למשל.  כושר ההבחנה הוא אחד הכלים השכליים  החשובים  שיש לאדם. זהו כלי שבאמצעותו הוא מגדיר את המציאות הפיזית והרוחנית כאחד, ודרכו מברר את הערכים שלפיהם הוא חי. במוצאי שבתות אנו משלבים דווקא בברכה של הבינה את עניין ההבחנה-ההבדלה בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה.

ההבחנה של משמעות הזמן בחיי האדם היא מהותית עבורנו.  אנו מודעים לכך שחיינו נמדדים בשנים ובימים. כאשר אנו פורטים את חיינו לימים, מגלים שיש ברכה גדולה בהבחנה זאת. הברכה היא בתובנה שאין יום שדומה למשנהו, כל יום הוא יחיד ומיוחד. היום החדש נתפס כהזדמנות חד-פעמית שניתנת לנו כדי לפעול בעולם. הזדמנות זאת מציבה בפנינו אתגר: לעשות את היום החדש טוב יותר מהאתמול ולמלא  את היום  במעשים שיקדמו אותנו, את עמנו ואת עולמנו למקום נעלה וגבוה יותר.

עוד פרוש למושג "בינת הלב" נובע מלשון התבוננות,  כלומר התבוננות פנימה והחוצה, למצוא את החידוש בדבר המוכר המסתתר ביום החדש שנולד. בינת הלב היא הכוח להוציא  מתוך שגרת החיים תובנות חדשות, אף אם מדובר בחידוש קטן ופשוט כמו מילה טובה, חיוך או נקודה אחת שהצלחנו לברר לעצמנו. החידושים הקטנים הם התכלית של היום כולו (מתוך דבריו של הרב אייל ורד).

אם עסקנו בבינת הלב, נאמר כי "בינה יתרה נתנה לאישה". חשוב שאנחנו, הנשים, נרים את נס "מסר השכווי" ונפתח את הבוקר בתודעת משמעות הזמן וההזדמנות הגדולה של היום החדש, כדי שנמלא אותו בתוכן, במילים טובות  ובתחושה של התחדשות ושליחות. זאת תהיה ברכת השחר שלנו לעצמנו ולעולם.