עיונים בסידור התפילה - התודה ואיל נזיר – קדשים קלים

 

התודה ואיל נזיר, קדשים קלים, שחיטתן בכל מקום בעזרה, ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע, ונאכלין בכל העיר לכל אדם בכל מאכל ליום ולילה עד חצות. המורם מהם כיוצא בהם, אלא שהמורם נאכל לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם (זבחים ה, ו).

ה'שידוך' בין קרבן תודה לקרבן האיל שמביא הנזיר בסיום ימי נזירותו הוא לכאורה טכני. שניהם נשחטים באותו מקום, שניהם ברמת 'קדשים קלים', ושניהם נאכלים ליום ולילה וכו'. אך המעיין במקור הלכותיהם יופתע למצוא שהם נלמדים זה מזה בכמה מעיקרי ההלכות:

א.   עם זבחי התודה ואיל נזיר צריך להביא מנחה. חובת הבאת המנחה מפורשת בפרשת צו בפרשה העוסקת בקרבן תודה:

אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן וסלת מרבכת חלת בלולת בשמן. על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו (ויקרא ז,יב–יג).

דרשו חז"ל (מנחות עח): " 'שלמיו' [כלומר, שלמים בלשון רבים בא להוסיף על שלמי תודה] – לרבות שלמי נזיר לעשרה קבין סולת ולרביעית שמן".[1]

ב.   מאותו ריבוי 'שלמיו' לומדים חז"ל (מנחות כז) גם להשוות שלמי תודה לשלמי נזיר: "ארבעה לחמי תודה מעכבים זה את זה. מאי טעמא? איתקש לשלמי נזיר, דאמר מר, 'שלמיו' לרבות שלמי נזיר; מה התם מעכבין, אף הכא מעכבין".

ג.    זמן אכילת הקרבנות ומנחתם. על הפסוק: "ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר" (ויקרא ז, טו) דרשו חז"ל: " 'שלמיו' – לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח שנאכלים ליום ולילה" (מנחות לו).

נראה על כן שיש כאן יותר מהשוואה טכנית גרֵדא.

המשנה מונה את התודה ואיל נזיר כראשונים לכל הקדשים הקלים. אפשר להסביר בפשטות שהמשנה הולכת בסדר יורד, מהחמור אל הקל. מבין הקדשים הקלים – התודה ואיל הנזיר הם החמורים מכולם, שהם צריכים להינתן בשתי מתנות (לעומת הבכור, המעשר והפסח הניתנים במתנה אחת), והם נאכלים ליום וללילה עד חצות בלבד (כמו החטאת והאשם, שהם קדשי קדשים; לעומת רוב הקדשים הקלים הנאכלים לשני ימים ולילה). אבל גם בזה נראה שיש משהו מהותי לשני הקרבנות האלה, המעמידים אותם בראש רשימת הקדשים הקלים.

בעולת ראיה (ח"א, עמ' קעה) מסביר הרב זצ"ל שמטרת קדשי קדשים לרומם את החיים למעלה מטבעם, ואילו קדשים קלים מטרתם להעמיד את סדרי החיים החברתיים בתוכן של קודש המתאים להם.

ארבעה צריכים להודות: עוברי ימים, חוצי מדברות, חולה שנתרפא, ואסיר שהשתחרר מבית הסוהר. אנשים אלה המסתכלים בעין חילונית פשוטה, רואים את מזלם הטוב ששיחק להם בשעת הסכנה, אבל המתבונן בעין אמונית רואה בעליל את יד ה' שהיטיבה עמו והוציאה אותו בשלום מהסכנה שנחשף אליה. המביא קרבן תודה אחרי שניצל מסכנה מכריז בזה על אמונתו העמוקה בהשגחת ה' עליו, וכשהוא מזמן לסעודתו הגדולה (ארבעים חלות הנאכלות עד חצות הלילה) את ידידיו ואת מכריו ומשתף אותם בחוויית ההשגחה הגלויה עליו לטובה, מתקיימת המטרה שביסוד קרבן התודה. גם הנזיר, שימי נזירותו נסתיימו ועליו להביא את שלמיו בתוספת עשרים החלות הנאכלים עד חצות, לא יוכל להימנע מלשתף באכילה אנשים נוספים כדי לסיים בזמן את אכילת כל בשר וחלות הקודש. בסעודה זו ישתף אותם בהסברת החלטתו לקבל על עצמו את הנזירות שסיים זה עתה, שמן הסתם הרקע להחלטתו היא הזהירות מנפילה לעומק חטא בעניין של תאווה מופרזת או של קלקול במידות, כדברי חז"ל: "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" (בבלי, סוטה ב ע"א) וכמסופר במסכת נזיר ונדרים על אותו רועה יפה עיניים וטוב רואי, ששערו האדמוני והנאה גרם לו שפחז עליו יצרו במידת הגאווה וביקש לטרדו מן העולם. אנשים כאלה, החוזרים למעגל החיים הרגיל, רוצים וצריכים לשמור על הרווח האמוני ועל הקדושה היתרה שזכו להם בין על ידי ההיחשפות לצרה ולגאולה ממנה, בין על ידי ימי הנזירות המקודשים, גם לימים הבאים עליהם לטובה. הסעודה ברוב עם של הקרבן והלחם, כשם שהם מעוררים את כל המסובים ליתר קדושה בחייהם, כך, ויותר מכך, הם משמרים את קדושת בעלי הסעודה.[2]

על כן זכו התודה ואיל נזיר להילמד זה מזה ולעמוד יחד בראש רשימת הקדשים הקלים.

 

---