עיונים בסידור התפילה - חתימת ההלל

על ברכה זו נאמר בגמרא: "מקום שנהגו [...] לברך יברך".[1] אביי מדייק במקום: "לא שנא לאחריו, אבל לפניו מצווה". כלומר, בעוד שהברכה הראשונה של ההלל היא מצווה וחייבים לאמרה, הרי שהחובה לברך בסיומה תלויה במנהג המקום בלבד. מכאן ניתן להסיק כי ברכה זו נקבעה במרוצת השנים מתוקף מנהג.[2]

ברכה זו אינה פותחת ב"ברוך", משום שהיא גופא ברכת הודיה. כן יש המנמקים זאת משום קישורה הישיר לברכה הראשונה.

במסכת פסחים[3] רבי יהודה מכנה את ברכת יהללוך – ברכת השיר. עם זאת, רבי יוחנן מצא לנכון לחבר תואר זה לתפילת נשמת כל חי. אכן ניתן למצוא דמיון בין ברכת יהללוך לתפילת נשמת כל חי, זאת במספר עניינים ובמיוחד בשמונה מילות הפיאור לה', "יודו ויברכו וישבחו ויפארו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו" הבאות בשתיהן.

עמידה על תוכנה של ברכת יהללוך, המתבררת כמסכמת וכמבארת את מהות תפילת ההלל, עשויה לסייע לנו ביישוב מחלוקת המופיעה בגמרא, מחלוקת, כפי שנראה בהמשך, המציבה פרדוקס שאינו פשוט.[4]

להלן מחלוקת המופיעה במסכת שבת: "אמר רבי יוסי: יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום. והאמר מר: הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, כי קאמרינן בפסוקי דזמרא".[5]

מפשט הגמרא ניתן לראות כי רבי יוסי משבח את אלה הגומרים את תפילת ההלל בכל יום ואף מייחל לעצמו להיות ביניהם. עם זאת, מר שולל את דברי רבי יוסי מכל וכל וטוען שאדם הקורא את ההלל מדי יום מבזה חס וחלילה את שמו של הקב"ה ומובן שאינו מהללו. סתירה זו מיושבת בגמרא בכך שהיא מגבילה את דברי רבי יוסי לפסוקי דזמרה שבתפילת שחרית.

מדוע האומר את תפילת הלל מדי יום ייחשב כמבזה את שם ה'? כיצד ניתן לכנות אדם הקורא פרקי תהלים, "מחרף ומגדף"? וכן, מדוע חילקה הגמרא בין פסוקי דזמרה לפסוקי ההלל? מהו ההבדל בין פרקים קיג–קיח שבתהלים (פסוקי דזמרה) לפרקים קמה–קנ (הלל)?

את תחילת הדרך לתשובות ניתן למצוא בדברי רש"י במקום:

"הרי זה מחרף ומגדף – שנביאים הראשונים תיקנו לומר בפרקים לשבח והודיה, כדאמרינן בערבי פסחים, וזה הקוראה תמיד בלא עיתה אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ".[6]

מרש"י עולה שרק בפרקים, מועדים הקבועים בשנה, שמונה עשר במספר, ניתן לומר את ההלל. אמירת מחוץ למסגרת זו תפגע בכבוד ה'. אמנם עדיין לא זיהינו את הבעיה שבהלל, אך כבר הבנו שההיתר לאמרה היא מתוקף הוראת חז"ל.

הגרי"ד סולבייצ'יק נדרש לשאלות אלה. תשובתו, בין היתר, מתבססת על השוואת ברכת יהללוך החותמת את ההלל, לברכת ישתבח החותמת את פסוקי דזמרה, וזו לשונה:

ישתבח שמך לעד מלכנו [...] כי לך נאה ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שיר ושבחה, הלל וזמרה, עז וממשלה, נצח, גדולה וגבורה, תהלה ותפארת, קדושה ומלכות ברכות והודאות מעתה ועד עולם. ברוך אתה ה' אל מלך גדול בתשבחות, אל ההודאות אדון הנפלאות הבוחר בשירי זמרה מלך אל חי העולמים.

השוואה בין פסוקי דזמרה לתפילת ההלל[7] מצביעה על שוני מהותי. בברכת יהללוך ניתן למצוא פעלים רבים: "יודו, יברכו, ישבחו, יפארו..." ואילו בברכת ישתבח קיים מעין תיאור מציאות בלבד: "לך נאה [...] שיר ושבחה הלל וזמרה". תפילת הלל אם כן, מצטיירת כאקטיביסטית, שיר, שבח והלל, לעומת פסוקי דזמרה ה"רכים" שמהם עולה כבדרך אגב שבחו של מקום.

בביאור קיום, מבנה ותוכן פסוקי דזמרה, נראה דהנה ישנם שני יסודות אשר במשקל ראשון נראים כסותרים זה את זה בבחינת שני כתובים המכחישים הדדית, אף אשר [...] שניהם אמיתיים ומוצאים את הדם בתהלות ישראל.[8]

שני היסודות הם שני אופנים הפכיים בהתייחסות האדם לבוראו. מחד גיסא, "הללויה הללו עבדי ה' את שם ה' ",[9] חובת ההלל לקב"ה; ומאידך גיסא, "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו",[10] שהרי יכולת האדם להלל ולשבח את חסדו 
האין-סופי של ה' מוגבלת. פרדוקס זה מחייב, ללא ספק, פתרון. מהו?

הגרי"ד מלמדנו כי יש לראות את שני היסודות הללו כמשלימים לאמת אחת שלמה. מחד גיסא, אנו מחויבים להלל ולשבח את ה'; מאידך גיסא, נתחשב בעובדת היותנו מוגבלים בכך. יישוב הפרדוקס נעוץ על פי הגרי"ד בהלכה. אדם משבח את ה' מפני שיש לו שני "מתירים" לכך. "מצווה": פרסום הנס, שמחה במועדים וכדומה, כאשר בדרך זו אנו מרשים לעצמנו לאמץ נוסח וזמנים שנקבעו על ידי אנשי כנסת הגדולה, כדברי רבי יוסי בגמרא. המתיר השני הוא "כקורא בתורה", כלומר על ידי הקריאה בתנ"ך אנו מתפעלים מדרכי ה' ולומדים מדרכיו. ב"מתיר הראשון" נשתמש לאמירת הלל ובמתיר השני להכשרת פסוקי דזמרה.

שנזכה בעז"ה להודות לברך ולשבח לשמו של הקב"ה לקיים "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו".[11]