דפי מאורות (5772-50)

ברכה עד בלי די, או ברכה ודי

 

בספרו הגדול "תמול שלשום" מלווה עגנון את הקהילה הירושלמית בציפייתה לגשם לאורך החורף. הבצורת הקשה מכה, ויראי ה', כנלמד במסכת תענית, מתכנסים ומשתדלים לעורר רחמי שמים בתפילות, בתיקון החברה ובצומות.

 

 

​

לבסוף, ממש בחתימת הרומן וכמעט כאשר כבר אפסה התקווה החל הגשם לרדת:

וכשנשאנו עינינו לשמים לראות אם אין העננים משקרים התחילו גשמי ברכה יורדים. תמול שלשום עומדים היינו בתפילה ובתחנונים והרבינו בסליחות ותקענו בשופרות ואמרנו הושענות, והיום קוראים אנו הלל בקול תודה וזמרה [...] לבסוף פסקו הגשמים ונתפזרו העבים וזרחה החמה. וכשיצאנו לחוץ ראינו שהאדמה משחקת בציצה ובפרחיה. ומקצה הארץ ועד קצותה באו רועים ועדריהם, ומן האדמה הרוויה עלה קול הצאן, ולעומתן ענו צפרי שמים. ושמחה גדולה היתה בעולם (תמול שלשום, עמ' 606).

ומה מתרחש כאשר גשמי הברכה אכן מגיעים ושוטפים, גם אם באיחור, אך... אינם פוסקים? מפלס המים עולה על גדותיו, אט אט מתחילה הצפה ברחובות ובמרתפים, קירות ובתים חלילה קורסים והשדות נהרסים. או במילים אחרות: מה נעשה כאשר הגשם חלילה יכול להפוך ולהיות למבול? אירוע כזה מוכר לנו מהמעשה התלמודי על חוני המעגל. תחילת הסיפור מוכרת; חוני עג עוגה ומבקש כבן לפני אביו גשם. בתחילה הגשם מטפטף, לאחר מכן יורד בשצף ולבסוף יורד במתינות ולברכה. אבל... הוא איננו פוסק, עד אשר "יצאו ישראל מירושלם להר הבית מפני הגשמים. באו ואמרו לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו כך התפלל שילכו להן". למרות אולי שלא נחה דעתו של חוני מבקשתם של ישראל, הוא עומד לפני ה' כשליח ציבור נאמן:

אמר להם: כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה, אף על פי כן הביאו לי פר הודאה. הביאו לו פר הודאה סמך שתי ידיו עליו ואמר לפניו רבש"ע עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות כעסת עליהם אינן יכולין לעמוד השפעת עליהם טובה אינן יכולין לעמוד יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריוח בעולם. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה (תענית כג ע"א).

בראש דבריו התכוון חוני לרעיון המופיע בדף קודם בגמרא כהרחבה לקביעתם של חכמים ש"על כל צרה שלא תבוא על הצבור מתריעין עליה, חוץ מרוב גשמים". מדוע על רוב גשמים לא מתריעין ולא מבקשים מהציבור להתפלל ולהתענות? עונה על כך רבי יוחנן:

לפי שאין מתפללין על רוב הטובה. ואמר רבי יוחנן: מניין שאין מתפללין על רוב הטובה שנאמר: "[...] אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג). מאי עד בלי די? אמר רמי בר רב יוד: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.

ובאמת, כיצד מבחינה נפשית יש להתייחס לרוב טובה. מחד גיסא, עדיין הטוב הוא טוב, ולכאורה בקשה לעצירתו יכולה להתפרש ככפיות טובה, אך מאידך גיסא, רוב טוב הפסיק למעשה להיות טוב. הגשם איננו הֵפך הבצורת אלא נמצא במרכזו של הציר, בין הבצורת כנקודת קיצון ובין מבול כנקודת קיצון הפוכה. הטוב הראוי הוא הטוב המאוזן, המדויק ובעיקר: המותאם למקבל וליכולותיו. על כן מציאות של רוב טוב הופך למעשה את הטוב על פניו לכדי לפעולה שלילית. כך יש לקרוא אף את דבריו של הרמב"ם:

הרי שרבו עליהן גשמים עד שיצרו להן הרי אלו מתפללין עליהן, שאין לך צרה יתירה מזו שהבתים נופלין ונמצאו בתיהן קבריהן, ובארץ ישראל אין מתפללין על רוב הגשמים מפני שהיא ארץ הרים, ובתיהם בנויים באבנים, ורוב הגשמים טובה להן ואין מתענין להעביר הטובה. (משנה תורה, הלכות תענית ב, טו).

לשון זו, "ונמצאו ביתהן קבריהן" (הנמצאת גם בבלי), כל כך מדויקת, שהרי מלבד התיאור הפשוט והטראגי הרי שאנו רואים כיצד המקום המוגן והחיובי נהפך חלילה, מרוב טובה, למקום מוות ואובדן. בהמשך ההלכה מסביר הרמב"ם מדוע רוב גשמים אינם פוגעים ביושבי ארץ ישראל, שהיא בהרים, ולכן הגשם איננו מאיים (לעומת בבל לדוגמה), ומשום שהבנייה בארץ הייתה מאבנים ועל כן הבתים לא קרסו בקלות. אך אם קיימת סכנה חלילה ליושבי הארץ, לחייהם, לבתיהם ולשדותיהם, הרי שנפסקה הלכה שיש להתפלל לעצירת הגשמים המרובים. כך מביא השולחן ערוך את דבריו של הרמב"ם, אך מוסיף ומדייק: "ועכשיו בצפת מצויים מפולת בתים מפני הגשמים, ומתפללים עליהם" (אורח חיים, סימן תקעו, יא). מה היא תפילתנו כיום? חכמים איחדו בין תפילתו של רבי ישמעאל, הכוהן הגדול ביום הכיפורים (כאשר היה מבקש גם גשמי ברכה), יחד עם תפילתו של חוני אשר ראינו לעיל:

יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שיכבשו רחמים את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עם בניך במידת רחמיך ותכנס להם לפנים משורת הדין. ובטובך הגדול רחם עליהם שאין פורעניות בא לעולם אלא בשביל ישראל והם עמך ונחלתך אשר הוצאת מארץ מצרים ואינם יכולים לקבל לא רוב רעה ולא רוב טובה השפעת עליהם רוב טובה אינם יכולים לקבל כעסת עליהם אינם יכולים לקבל. יהי רצון שיהיה ריוח בעולם.

נחתום במחשבה חינוכית רלוונטית. בשם הרב נריה זצ"ל שמעתי פעם כי "שפע" אותיות "פשע". אנו חיים בדור של שפע, דור שבו תכנים, מצרכים ומידע עוברים ושוטפים לכל דכפין, רק הושט היד וגע בהם, בממש ובווירטואלי. כיצד נצליח לאחוז ולקבל מהשפע המוצע ללא הפיכת הבית והחיים לפשע ואובדן חלילה? מסתבר שסוד האיזון והדיוק איננו שייך רק לירידת גשמים.

 

הרב ד"ר ראובן טבול

מרצה בהתמחות לספרות ובמסלול למחול ותנועה

 

 

קבצים להורדה:

כי תבוא תשעב.pdf

מחבר:

טבול, הרב ד"ר ראובן

דוא"ל:

[email protected]