עיונים בסידור התפילה - יציאה מבית הכנסת: אך צדיקים יודו לשמך

 

 

מזמור זה מחולק לשני חלקים. בחלקו הראשון שלושה עניינים המסתיימים כל אחד במילה "סלה",[1] ובהם בקשה לחילוץ ולשמירה מפני חושבי רעה המכונים "אדם רע", "רשע", ו"איש חמסים". חלק זה מסתיים בהכרזה על אדנות ה' ("אֵלִי אָתָּה"), הציפייה לישועת ה' העכשווית ("ה' אֲדֹ-נָי עֹז יְשׁוּעָתִי") והעתידית ("אַל תִּתֵּן ה' מַאֲוַיֵּי רָשָׁע").

בחלק השני של הפרק, קללה על ראש האויבים, המתייחסת בעיקר ללשון הרע שבפיהם, תוך ביטחון שה' ידון דין צדק, שהרי מדובר במתפלל המוגדר "עני" ו"אביון".

סיומו של הפרק בהדגשה כי היפוכם של אלה הם ה"צדיקים" וה"ישרים" המודים לה'.

המדרש מוצא קשר ישיר בין סופו של פרק קמ, "אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ, יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ", ובין הפסוקים הראשונים של הפרק הבא, פרק קמא, "מִזְמוֹר לְדָוִד ה' קְרָאתִיךָ חוּשָׁה לִּי, הַאֲזִינָה קוֹלִי בְּקָרְאִי לָךְ: תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ, מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב". וכך הם דברי המדרש:

מה שכתוב "אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך" – אמר דוד, בבקשה ממך אהיה מאותן שרואין פניך ה'. [ומיד לאחר מכן – ] "קראתיך חושה לי". מהו "חושה לי"? חשתי לעשות דבריך, אף אתה חושה לי. למה היה דומה? למי שהיה לו דין לפני השלטון, ראה שיש לכל [אחד מן הנאשמים] סניגורין לדבר עליהם, קרא אל השלטון ואמר לו: בבקשה ממך הכל צריכין הם לסניגוריהם, אני אין לי סניגור, אין לי מי שידבר עלי, אתה הדיין ואתה הוא הסניגור. כך אמר דוד יש שהוא בוטח על מעשים נאים ונכוחים שיש לו, ויש שבוטח על מעשה אבותיו, ואני בוטח בך, אע"פ שאין בי מעשים טובים, אלא על שקראתיך ענני, לכך נאמר: 'קראתיך חושה לי' (מדרש תהלים למזמור קמא).

  המדרש מבקש להדגיש כי הביטחון בה' הוא מוחלט, ללא מתווכים (מעשה אבות או מעשים טובים של האדם), והציפייה היא שהקב"ה יהיה סנגורם של ישראל.

ר' יהושע בן לוי (ריב"ל), אחד מראשוני האמוראים ומתלמידיו של רבי, לומד מהפסוק "אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ, יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ" שכדי להגיע למצב של אמונה שלמה בקב"ה, ראוי לו למתפלל שישהה זמן מה לאחר תפילת הקבע לצורך בקשות מיוחדות מהקב"ה:  

ואמר ריב"ל: המתפלל צריך לשהות שעה אחת אחר תפלתו שנאמר (תהלים קמ): "אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך". תניא נמי הכי המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו ושעה אחת אחר תפלתו קודם תפלתו מנין שנאמר: "אשרי יושבי ביתך". לאחר תפלתו מנין דכתיב "אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך". תנו רבנן חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת. וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה, תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית? אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת (בבלי, ברכות לב ע"א).

לכאורה, קשה להבין מדוע מצא ריב"ל בסיומו של פרק זה דווקא את הרמז לשהייה של אדם לאחר תפילה. אך מי שמעיין בחלק הראשון של המזמור מוצא כי החשש הוא מאויבים המשולים ל"נחש, עכשוב",[2] לדייגים "פורשי רשת" לטומני "מוקשים" ולכאלה העוסקים בקרב קשה ("יום נשק") כנגד המבקש את עזרת הקב"ה, שעוסקים בזאת בקביעות [="סלה"]. לכן, בסיומה של תפילה השגורה בפה, ראוי לו לאדם שישהה מעט לבקשות אישיות מהקב"ה, בקשות לשמירה מפני יצר הרע, אויבים רוחניים המושכים בלשונם את האדם להיגרר למחוזות שאינו מעוניין להגיע אליהם, כאותו נחש שמשך בלשונו את חווה לאכול מעץ הדעת, או אותם ציידים הטומנים פח לחיות, או דייגים פורשי רשת במעגל בתוך הנהר או הים כדי ללכוד בתוכם את הדגים. אדם צריך לחשוש באופן תמידי ממצב שבו ידרדר למחוזות שאינו רוצה להגיע אליהם בשל הלחץ הסביבתי.

  הלכה זו נאמרה על ידי ריב"ל – מהדור הראשון של אמוראי ארץ ישראל, ומתלמידיו של רבי, אשר ישב בלוד ונודע כצדיק וקדוש, שאפילו נהג לשבת ליד המסוכנים בחולי הצרעת.

ריב"ל נקבר בבית שערים כרבים מחכמי דורו. בצניעותו הרבה,  בחר למשפחתו חדר במערת הקבורה הגדולה ביותר, שבה נקברו רבים מפשוטי העם (מערה מס' 20, חדר מס' 21). בארון הקבורה הפשוט שלו רשמו בני משפחתו את תוארו המכובד "רבי" ואת צדקותו: "זו ארונו שלרבי יושוע... זכר/ צדיקים לברכה", ואילו על הארון של אשתו – קירה, נרשם: "זו ארו(נ)ה שלקירה מגה/ אשתו של רבי יהושע/ בן לווי שלום". גם אשתו נחשבה כנראה למיוחדת ולצדיקה והוסיפו לה את התואר "מגה" (הגדולה).

  כדי להכניס את האדם המתפלל למידתיות אל מול מנהגיהם של חסידים ראשונים, מזכיר ריב"ל כי אותם חסידים ראשונים נוהגים היו להתפלל תשע שעות ביום ולסמוך על הקב"ה שיביא את פרנסתם. לכן, ראוי לו למתפלל, לשהות מעט אחר תפילתו ולבקש על ענייני משפחתו. במנהגו זה, יזכה המתפלל  להגיע למקצת מידתם של אותם חסידים.

 

---