עיונים בסידור התפילה - כגוונא

דפי מאורות (5775-46)
הקטע הפותח במילים "כגוונא דאנון" (וזה שאחריו - "רזא דשבת") מופיע בנוסח ספרד (הנוסח החסידי של קהילות אשכנז). הוא לקוח מספר הזוהר, פרשת תרומה, קל"ה א-ב. שילובו בנוסח קבלת השבת הוא מאוחר יחסית, ואנו מוצאים אותו לראשונה במאה ה-18.[1] הסיבה לאמירתו בקבלת השבת נובעת מכך שהוא עוסק באופיה של השבת ובמה שמתרחש במהלך (ואולי כתוצאה מ)התפילה שבכניסת השבת. מקומו של הקטע לפני אמירת 'ברכו' של ליל שבת קשור כנראה בכך שבסוף הקטע מופיע המשפט "ברכו את ה' המבורך". יש הלומדים מדברי הזוהר על השמחה הגדולה שבה יש לענות "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", ביתר שאת מאשר זו שבימי החול.
 

[1]   בספר 'מטה אפרים' (ר' אפרים זלמן מרגליות), סי' תקפ"ב סע' ב. הוא מופיע גם ב'סידור הרב' של האדמו"ר הזקן (תקס"ב, 1802).
 
 
הקטע הראשון ("כגוונא דאנון...") עוסק בתהליכים המתרחשים בעולם הספירות והשאיפה של האדם להשפיע עליהן כדי לעזור לשפע האלוקי לרדת אל עולמנו. הקטע עוסק בעיקר בספירה האמצעית מבין השבע התחתונות – ספירת תפארת (שהיא בבחינת זכר – הקדוש ברוך הוא) ובספירה התחתונה – ספירת המלכות (בחינת נקבה, שהיא השכינה או גם השבת). וזוהי לשון הזוהר (על פי תרגום מבואר מתוך הסידור 'אליך תפילתי', הרב אברהם דוידוביץ, ירושלים תשע"א):
כשם שהן (ששת הקצוות של ספירת תפארת, אליהן מתייחס ספר הזהר בקטע שלפני כן) מתאחדות (בשורשן) ב'אחד', כך גם היא(ששת הקצוות של ספירת מלכות שהיא התחתונה בספירות והיא השכינה השוכנת בעולם) מתאחדת למטה בסוד 'אחד', להיות עמן למעלה (עם הספירות העליונות) אחד כנגד אחד. הקדוש ברוך הוא, שהוא אחד למעלה (שלם הכולל את ששת הקצוות), אינו יושב על כסא כבודו עד שהיא (ספירת מלכות) נעשית בסוד 'אחד' כמותו, להיות אחד (שלם של למטה) למול אחד (שלם של מעלה). והנה כבר הבהרנו את הסוד של "ה' (הקב"ה) אחד ושמו (שכינתו – מלכות) אחד".
ניתן לסכם את הדברים באופן הבא:[1] כשם שְשֵש הספירות העליונות שמעל לספירת המלכות מתלכדות בשבת לחטיבה אחת (וזהו הסוד שבאמירת הפסוק "שמע ישראל" בן שש מילים), כך גם השכינה (שהיא גם ספירת מלכות וגם השבת) מתאחדת עם כל כוחותיה המלאכיים. רק כך יכול להיווצר הקשר בין השכינה-מלכות לבין הקב"ה-תפארת ויכול לרדת השפע האלוקי לעולם כולו.
בקטע הבא ("רזא דשבת") מתוארת ההשפעה של תפילת השבת על אותו איחוד שתואר בקטע הקודם וכן השפעת השפע שיורד לעולם ביום השבת:
סודה של השבת שהיא (השכינה-מלכות) השבת שהתאחדה בסוד ה'אחד', שישרה עליה סוד 'אחד' (העליון), [וזה סודה של] תפילת כניסת השבת, שהרי כיסא הכבוד הקדוש (ספירת מלכות) התאחד בסוד 'אחד' והוכשר שישרה עליו המלך הקדוש העליון. כשנכנסת השבת היא מתאחדת ו(כשהיא מתאחדת וכתוצאה מכך) נפרשׁת מסטרא אחרא, וכל הדינים (השפעות שליליות) מועברים ממנה, ו(כתוצאה מכך) היא נשארת באיחוד ההארה הקדושה ומתעטרת בכמה עטרות כלפי המלך הקדוש, וכל ממשלות הרוגז ובעלי הדין כולם בורחים ומועברים ממנה, ואין שלטון אחר בכל העולמות, ופניה מאירים בהארה עליונה (של השכינה) והיא מתעטרת למטה ב(תפילות)העם הקדוש, וכולם מתעטרים בנשמות חדשות (ה'נשמות החדשות' בהשפעת ההארה העליונה של השכינה). וזו תחילת התפילה לברך אותה בחדווה במאור פנים ולומר:
ברכו את ה' המבורך...
והפירוש:[2] תפילת השבת, שנאמרת בעולם התחתון, נותנת לשכינה (שאותה מסמל גם כסא הכבוד) כוח להתאחד עם כל כוחותיה ולקבל שפע מספירת תפארת (שמסמלת את הקב"ה). כל כוחות הרע שנאחזים בשכינה בימות החול נעלמים בזכות תפילת השבת, מה שמאפשר לה לקבל את האור השופע מהעליונים. אור זה מגיע גם אל המתפללים ובזכותו הם מתעטרים בנשמה יתרה, בחדוה ובמאור פנים.
מספר רעיונות מוכרים מובעים בשני הקטעים הללו:
הנשמה היתרה (בלשון הזוהר: "וכלהון מתעטרין בנשמתין חדתין") בה זוכה כל אדם מישראל במהלך השבת: פירושים רבים נאמרו למונח העלום הזה, וכולם מן הסתם לקוחים מחוויית השבת של אדם כזה או אחר מישראל. דומה שכל אחד שזכה לקיים שבת אחת או שבתות הרבה מרגיש את אותה נשמה יתרה ואינו זקוק לפירושים רבים למונח הזה.
אחדות העולמות (העולם הארצי ופמליא של מעלה): ידועים דברי חז"ל על בית המקדש של מטה שמכוון כנגד בית המקדש שלמעלה. בדברי הזוהר מובע אף רעיון נועז יותר, שלא רק ייחודו של העולם התחתון זקוק לייחוד העליון, אלא אף להיפך – המיצוי המלא של ייחוד העולם העליון תלוי בייחוד העולם התחתון, דהיינו בהמלכת ה' בעולם (כאמור בפסוק שחלקו מצוטט בדברי הזוהר כאן: "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה י"ד ט)). וכדברי ר' יוחנן (בבלי, תענית ה' עמוד א): "אמר הקב"ה: לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה, וסמך לדבר: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו'".[3]
לסיום, על הניגוד שבין הקטעים 'במה מדליקין' ו'כגוונא': מסופר על ויכוח בין חסיד למתנגד בשאלה מה ראוי לומר בערב שבת לפני 'ברכו'. אמר המתנגד: בשעה שאני אומר 'במה מדליקין' אני לומד לפחות פרק משניות מהלכות שבת ומשתדל להבין את הנאמר בו, ואילו אתה אומר 'כגוונא' בלי להבין אף מילה. ענה החסיד ואמר: אודה על האמת, אכן איני מבין את פשר המילים, אבל בשעה שאני אומר 'כגוונא' אני חש משק כנפי מלאכים סביבי, ואילו אתה האומר 'במה מדליקין' ועוסק בזפת ובשעווה, בשמן קיק ובחלב מבושל, נזכר מן הסתם בסחורה שבחנותך ושרוי כולך באווירה של חולין.
יש ישיבות בהן נוהגים לומר את שני הקטעים. כך לדוגמה הנהיג הרב עמיטל זצ"ל בישיבת הר עציון. מספרים שהוא הסביר שההתעלות הרוחנית עליה מדובר בקטע מהזוהר עלולה לגרום לזלזול בפרטים הקטנים של ההלכה. אמירת שני הקטעים מסמלת את האיזון הנדרש בין שני העולמות הללו.
ד"ר ארי גייגר
מרצה בהתמחות להיסטוריה



[1]    על פי אביגדור שנאן, סידור אביחי, עמ 64.
[2]    שם, עמ' 65.
[3]    להרחבה בעניינים אלה, ולביאורים ורעיונות נוספים, ראה בשיעורו של הרב חנן פורת זצ"ל, בקישור www.tora.co.il/parasha/meat/truma_67.doc.
 
 

 

 

 

מחבר:
גייגר, ד"ר ארי
דוא"ל:
ari.geiger@biu.ac.il