דפי מאורות (5776-17)

לְדָוִד בְּשַׁנּותו אֶת טַעְמו לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ. וַיְגָרְשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ.

אֲבָרְכָה אֶת ה' בְּכָל עֵת. תָּמִיד תְּהִלָּתו בְּפִי.

בַּה' תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי. יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ.

גדְּלוּ לה' אִתִּי. וּנְרומְמָה שְׁמו יַחְדָּו.

דָּרַשְׁתִּי אֶת ה' וְעָנָנִי. וּמִכָּל מְגוּרותַי הִצִּילָנִי.

הִבִּיטוּ אֵלָיו וְנָהָרוּ. וּפְנֵיהֶם אַל יֶחְפָּרוּ.

זֶה עָנִי קָרָא וַה' שָׁמֵעַ. וּמִכָּל צָרותָיו הושִׁיעו.

חנֶה מַלְאַךְ ה' סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם.

טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוב ה'. אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּו.

יִרְאוּ אֶת ה' קְדשָׁיו. כִּי אֵין מַחְסור לִירֵאָיו.

כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ. וְדרְשֵׁי ה' לא יַחְסְרוּ כָל טוב.

לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי. יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם.

מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים. אהֵב יָמִים לִרְאות טוב.

נְצר לְשׁונְךָ מֵרָע. וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה.

סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוב. בַּקֵּשׁ שָׁלום וְרָדְפֵהוּ.

עֵינֵי ה' אֶל צַדִּיקִים. וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם.

פְּנֵי ה' בְּעשֵׂי רָע. לְהַכְרִית מֵאֶרֶץ זִכְרָם.

צָעֲקוּ וַה' שָׁמֵעַ. וּמִכָּל צָרותָם הִצִּילָם.

קָרוב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב. וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יושִׁיעַ.

רַבּות רָעות צַדִּיק. וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ ה'.

שׁמֵר כָּל עַצְמתָיו. אַחַת מֵהֵנָּה לא נִשְׁבָּרָה.

תְּמותֵת רָשָׁע רָעָה. וְשׂנְאֵי צַדִּיק יֶאְשָׁמוּ.

פּודֶה ה' נֶפֶשׁ עֲבָדָיו. וְלא יֶאְשְׁמוּ כָּל הַחסִים בּו.

 

פיוט זה נאמר כחלק מפסוקי דזמרה בשחרית של שבת, מזמור לד בתהלים, לפני "ברוך שאמר".

מבנה הפיוט נכתב בצורה של אלפא-ביתא בראש שורה, מלבד השורה הראשונה המרמזת על איזה אירוע נכתב המזמור, והשורה האחרונה המהווה סיכום. נוסף על כך, כל שורה מתחלקת לשני חלקים, לרוב עם אות החיבור ו'.

פסוק ראשון מהווה פתיחה שבה רומז על דוד הבורח מפני שאול המלך וכיצד ניצל, על פי הכתוב בשמואל א כא, יא–טז.

החלק הראשון של המזמור, פסוקים ב–יא, הוא שיר תודה על הצלה מצרה, ופנייה אל העם לבטוח בקב"ה מכל צרה וה' יתברך יצילם.

החלק השני של המזמור, פסוקים יב–כג, הוא דברי שיר המכיל עצות טובות לאלו השומעים לקב"ה, ואזהרה על העונש הצפוי למורדים בקב"ה.

פירוש המאירי כותב שמזמור זה נכתב לתהילה ולהודאה לקב"ה, ולהפלגת שבח שגירשהו אבימלך וניצל. המלבי"ם אומר כי במזמור זה מבואר איך השגחת ה' הפרטית חופפת את הצדיקים ושומרת עליהם להצילם מכל פגע, במיוחד שתפילה חשובה, וילמד את העולם יראת ה' ומהותה, כי זה שגירשהו אבימלך ולא שמע לקול עבדיו להמיתו – זוהי השגחה פרטית. הרב הירש מדגיש כי במזמור זה מתכוון דוד לתת משמעות אנושית כללית לחוויות ניסיונו המורות את הדרך לישע. דוד עצמו שנאלץ לברוח מפני חותנו המלך אל שונאי עמו משום שאין לו עוד מקום מבטח בתוך עמו, ולמען הינצל גם שם מסכנת נפשות, מוכרח להציג עצמו כמשוגע ולשמוח על כך שהמלך גירש אותו כקבצן. ועל הנפילה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא מראה דוד את האמיתות החשובות בחיים.

הרב יששכר יעקובסון, בספרו נתיב בינה, מביא מספר פסוקים שנראה שיש בהם קושי. נבהיר להלן חלק מהקשיים בפסוקים. בפסוק הראשון נאמר "בפני אבימלך". כיצד ליישב את זה שבספר תהלים שמו של המלך הוא אבימלך ובספר שמואל הוא נקרא אכיש? רש"י מסביר כי כך נקראים כל מלכי פלישתים –אבימלך וכל מלכי מצרים, פרעה, ואחר כך כל אחד היה לו שמו המיוחד, וזה נקרא אכיש.  

המאירי, בפירושו, מסביר שחלה התפתחות בציון השמות. בתקופת התורה המלכים נקראו רק בשם הכולל, ובתקופות מאוחרות יותר הוסיפו את השם הפרטי.

בפסוק ג נאמר, "ישמעו ענווים וישמחו". מי אלה הענווים שעליהם מדברים בפסוק? הרד"ק מסביר שהענווים הם האנשים ששמעו על הצלתו של דוד ושמחו, לא הגאים שהיו שונאי דוד. בעל הספורנו אומר – האנשים האוהבים אותי אשר בארץ ישראל. המלבי"ם מביא את תחילת הפסוק, "שנפשי בה תתהלל", שאני, דוד, מתפאר שיש לי אב בשמים האוהב אותי ומשגיח עליי, ושנפשי היא חלק ממנו. ובכל זאת ישמחו הענווים וישמחו. על אף שכל התהללות והתפארות הם שנואי הענווה, ההתפארות שיתהלל אדם בה' ויתגאה ויאמר שה' הוא מעיזו ומשגיח עליו תמיד, זו הנקודה שבה יתקבצו בנפש הענווה והגאווה והיו לאחד, כי גאווה זו, שאדם אומר שה' משגיח עליו תמיד, זו בעצם הענווה.

הרש"ר הירש אומר שהענווים הם אלה הנמצאים בעמדה נמוכה ושפלה. אני שברחתי מפני שאול והייתי כנע ונד ומגורש כשוטה, עדיין הייתי שמח וטוב לב. כך גם האנשים הנמצאים במצב שפל ורוח נמוכה, לא רק שיתנחמו בכל מצב ממצביהם, אלא ישמרו בלבם שמחה, חדווה פנימית ורוח טובה. "ענו" הינו אדם שמעמיד עצמו לפקודת ה', כמו משה רבנו.

בפסוק ט כתוב, "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוב ה'. אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּו". מה פירוש כפל המילים "טעם" ו"ראה"?

ילקוט שמעוני מסביר טעם כמשמעו המוחשי. אם אכלת מפֵרות הארץ יש לברך עליהם, שאם אכלת ולא בירכת אתה גוזל את הפֵרות, את האילן ואת הארץ ולמי שמגדלם; ואם בירכת אתה ממליך לבוראם. רש"י אומר ש"טעמו" הכוונה דיברו כי טוב ה'. המאירי מסביר ואומר, "טעמו וראו", ידיעה מושכלת, חקרו ולימדו היטב את דרך האמונה, ואז ייוודע לכם כי טוב ה'. היינו, הקב"ה משגיח השגחה פרטית על הדבקים בו וכך מצילם מיד כל שונא. לכן "אשרי כל החוסים בו".

הספורנו מדייק ומסביר, טעמו – הרגישו בחוש, וראו – בעיון השכלי, היינו גם בשכל וגם ברגש דעו כי טוב ה'.

בפסוק טו, "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוב. בַּקֵּשׁ שָׁלום וְרָדְפֵהוּ" מופיעה הדרכה הלכתית מוסרית.

לפי ילקוט שמעוני, "כל היודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום יקדים לו שלום, שנאמר 'בקש שלום ורודפהו', אם לא נתן לו שלום ולא החזיר לו שלום נקרא גזלן".

הרד"ק מסביר שבפסוק זה כלל מצוות עשה ומצוות לא תעשה, בדיבור, במחשבה ובמעשה. מהפסוק "צדק צדק תרדוף" למדים כי יש לרדוף אחר השלום אף אם יש צורך לעמול ולהתייגע אחריו.

המלבי"ם  דורש "בקש שלום", שהוא שלום הקיבוץ המדיני, ולא שתבקש שלום לעצמך על ידי שתברח מבני האדם. יש להימצא בין הבריות שהם עלולים להיות בריב ובמדון, ועל האדם לרדוף את השלום. הרש"ר הירש אומר, "סור מרע ועשה טוב", פירושו שכדי להגיע ליראת ה' יש קודם לסור מרע. לא די שאין אתה עושה שום רע, אלא שעליך להתרחק ממנו ולהימנע מכל דבר העלול להביאך אל הרע. עשה לך גדרים וסייגים, קדש את עצמך במותר לך. "ועשה טוב". אל תהסס במקום שיש לעשות דבר טוב, אך תחילה יש לסור מרע. הישמר ממצווה הבאה בעבֵרה. אין לשאוף לטוב באמצעים רעים. כך גם אל תנסה לכפר על עבֵרות על ידי מצוות. עבֵרות יכולות להתכפר רק על ידי עזיבתן ועל ידי תיקון שהאדם עושה.

שנזכה להגדיל ולעשות טוב איש לרעהו ואישה לרעותה, וכך בעזרת ה' תתקבל חברה צודקת ומתוקנת יותר.

 

ד"ר אביה גוטמן

ראש המסלול לחינוך מיוחד

 

 

 

קבצים להורדה:

יתרו תשעו.pdf

מחבר:

גוטמן, ד"ר אביה

דוא"ל:

[email protected]