עיונים בסידור התפילה - ליל שבת: זמירות (הקדמה)

 

מה ההבדל בין זמר לשירה? המלבי"ם מסביר (שופטים ה, ג):

שהזמר הוא מדרגה יותר גדולה מן השיר, והסדר תמיד "שירו לו זמרו לו" ,"אשירה ואזמרה", שהזמר מוסיף על השיר. שהזמר מיוחד רק מה שמשבח את ה' על ענינים השגחיים או נסים [...] שהוא אלקי ישראל ומנהיג אותם בהשגחה נסית בדרך פלא.

הרב קוק (בעולת ראיה עמ' קפו) מסביר באופן אחר:

הרגש הלבבי, המתעמק בעומק הנפש [...] שהתפרצותו הבטויית אינה יכולה להתלבש בבטויים, כי אם בתנועות קוליות, מסודרות, שמהן בא הזמר. וכשהוא [...] הולך ומתחבר אל המחשבה המיושבת, אוצר הדבור והבטוי [...] משני אלה התכנים ביחד יבא הענין המורכב של מזמור שיר.

משתמע מדבריו שזמר הוא הקולות המסודרים לפני המילים, המביע רגש לבבי. השיר לעומתו הוא הדיבור הנובע מן המחשבה המיושבת.

אם נרכז את הדברים לכלל אמירה אחת נאמר שבזמירות יש הבעה רגשית בפה על ידי השמעת קולות (ניגון בפה), המותאמות לשיר מלולי שהתוכן שלו הוא שבח לה' על יחסו המיוחד לעם ישראל.

מעניין שבספרות ההלכתית הענפה כמעט שאין התייחסות לזמירות בתוך סעודות שבת. לדוגמה, בשולחן ערוך (אורח חיים רפט, א; רצ, ב) כתוב:

יהיה שלחנו ערוך ומטה מוצעת יפה ומפה פרוסה כמו בסעודת הלילה, ויברך על היין בפה"ג והוא נקרא קידושא רבא. ואחר כך יטול ידיו [...] ויבצע על לחם משנה כמו בלילה ויסעוד [...] אחר סעודת שחרית קובעים מדרש לקרות בנביאים ולדרוש בדברי אגדה.

לא מוזכר כאן עניין הזמירות.

המשנה ברורה (סק"ה) מעיר: "ויסעוד – כתב ברוקח סימן נ"ד אחר שאכלו כל צרכן, יש מזמרים זמירות ושבח להקב"ה [המשך דברי הרוקח: ואוכלי' אחרי כן קנוח סעודה]".

הרוקח (1200), שנחשב ל"חסידי אשכנז" וחיבר ספרי פנימיות וספרי הלכה, מצוטט על ידי המשנה ברורה כמי שכותב "יש מזמרים", כלומר לא מנהג מחייב ולא כולם עושים זאת בפועל.       

בן דורו ורבו של הרוקח, רבי יהודה חסיד, כותב ספר חסידים (א, קמז) אמר: "מכאן שיש לו לרנן בשבת בשירות ותשבחות". וכן כותב במקום נוסף סימן תט: "מכלל שיש לו בשבת לשבת באור ויש בו לרנן שבחו של מקום שנאמר: מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון".    

יש שניסו למצוא סיבות להתעלמות הספרות הקלאסית ההלכתית מן הזמירות[1] מכמה סיבות: (א) חורבן הבית – שנמנעו לזמר; (ב) "עשאוני בניך כלי זמר" – ביחס לשימוש בפסוקים לזמרה; (ג) איסור השמעת קול בכלי נגינה שמא יתקן את הכלי בשבת; (ד) קול שירה כשגברים ונשים יחד.

אפשר שיש ממש בחלק מהטיעונים ואפשר גם להשיב עליהם.  לדוגמה דברי הרי"ף (ברכות פרק אין עומדין): "אבל דברי שירות ותשבחות וזיכרון חסדיו של הקב"ה אין אדם מישראל נמנע מזאת".

הרי"ף אינו מתייחס במפורש לזמירות שבת, אבל מתוך דבריו למדים שנוהגים לשיר שירי שבח על חסדי ה'.

מאוחר יותר מוצאים  בספר אורחות חיים של הרא"ש  (1300): "ואחר הקידוש פותחין בקול רם לכבוד השבת מזמורים אלו מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר כולו ומזמור אחר לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה כלו ועוד אחר ברכי נפשי את ה' ה' אלקי גדלת מאד". 

האם בביטוי "פותחים בקול רם" הכוונה לזמר? בכל מקרה הוא מזכיר מזמורי תהלים בהקשר לסעודות שבת.

המגן אברהם (תק"ס סק"י) כותב: "ונ"ל דלא שרי אלא אותם השירים שנתקנו על הסעוד' כגון בשבת אבל פיוטים אחרים אסור".

אי אפשר להתעלם מכך שהפוסקים ההלכתיים, גם כאשר מזכירים את הזמירות, מסייגים זאת לשירי שבח לה', לפסוקי תהלים, ולְמה שנתקן כבר לסעודות שבת ולא לשירים חדשים. יש אווירה של זהירות.

(בכל זאת מצאנו עדות בליקוטי חבר בן חיים [חלק ג, בהקדמה] שאצל רבו החת"ס זי"ע היו משוררים כל הזמירות המסודרים בסידור לשבת אחת מהנה לא נעדרה, על אף ששייך לפוסקי ההלכה המובהקים).

היכן מתחילה התייחסות מסיבית לזמירות שבת? כנראה בתקופת האר"י שחיבר בעצמו שירים בארמית ובמושגים קבליים: אזמר בשבחין בליל שבת, אסדר לסעודתא ביום השבת   ובני היכלא בסעודה שלישית. כהקדמה להם, וככזו הנאמרת בכל שלוש הסעודות, כתב את אתקינו סעודתא [הכינו סעודה] המובאת בספר הזוהר מפי רבי שמעון בר יוחאי. תמצית הפיוט: כאשר הגיע רבי שמעון לסעודת השבת, היה אומר כך: "הכינו את הסעודה המביעה את האמונה העליונה, התקינו את סעודתו של המלך", והיה מתיישב ושמח. [בחב"ד שרים בשבת רק פיוטים אלה והשאר ניגונים בלי מילים].

למרות היחס הזהיר אל הזמירות בספרי ההלכה הרי שבספרי פנימיות נתנו להם יחס רם. למשל, כמובא בפסקי תשובות (אורח חיים, סימן רסב):

ומטעם זה נוהגים יראי ה' שמשתדלים בשבת ביותר ללכת תמיד עם מלבוש עליון [קאפט"ן] ואפילו בבית, וכל שכן בעת סעודות שבת והזמירות שעל פי הזוה"ק והאר"י ז"ל הוא עת רצון נעלה כיושב בשלחנו של המלך ונהנה מסעודתו. ואין לתלמידי חכמים לחשוש לביטול תורה ע"י האריכות בזמירות ותשבחות, כי על ידם ישיג דרגות באמונה ודביקות בהשי"ת, ויבוא לידי תשובה ואהבת ה', ותכלית תורה תשובה ומעשים טובים.

מזמן חסידות הבעל שם טוב ניתן מקום נרחב לעולם השירה והניגון. למשל, בסידורו של שבת (שורש שלישי, ענף ב, עלה ג) כתוב: " 'אזמר' בשבחין – לשון זימור עריצים, על ידי השבחים של שבת כל הדינים בטלים ונמתקים".

גם הרב קוק (באורות עמ' יג) כותב: "עת הזמיר הגיע [...] הרשעים נכחדים [...] והעולם מתבסם – מתעורר כח המשיח";

ובספר נופת צופים מאת רבי פנחס שפירא מקוריץ כתוב: "אילו הייתי מנגן, הייתי מקבל עלי לנסוע מעיר לעיר [כאורח החזנים בימים ההם] והתפלל בבתי כנסיות".

והיו ששמעוהו אומר בשיחתו עם קונו, ריבונו של עולם! אילו הייתי יכול לנגן, לא הייתי מניח אותך לדור בעליונים, אלא היית מוכרח לדור אתנו כאן".[2]

לסיכום, נראה שעם התקרבות עת הגאולה גם הזמרה והניגון נגאלים מתהום הנשייה והזהירות אל מה שהיו ביסודם – מעוררי אמונה ודבקות, "כיושב בשולחנו של מלך", מבשמים את העולם ומאפשרים לקב"ה לחזור לביתו שיש בו משירת הלויים.

זכתה השבת שהיא "מעין עולם הבא" להיות תזכורת נאמנה אל המציאות השלמה שתופיע עלינו במהרה בימינו, אמן.