עיונים בסידור התפילה - ליל שבת: זמירות - יה אכסף נעם שבת

 

זמר לשבת מהרב הקדוש רבנו ר' אהרן הגדול זצוק"ל מקארלין:

ר' אהרון ב"ר יעקב מקארלין, נולד בשנת תצ"ו ונפטר בי"ט בניסן תקל"ב

 

בתוך מציאות העולם, מוגבלותו וחשכתו, יש הארה גדולה המצויה בתוככי כל נפש ובה יש כיסופים, ערגה, בקשה, ציפייה, צימאון, ואף חולי אהבה לקב"ה. שיר הכיסופים ליום שכולו שבת, כיסופים ההולכים ומתגברים תכלית הכוסף, הופך להיות שירת חיינו, ומתוך הכיסופים אנו תפילה שיימשך לכלל האומה נועם ונחמה, בבניין ציון וירושלים ובהתעלות הכול, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

אומרת הגמרא "ברא כרעיה דאבוה",[1] אין הגעגועים למשהו מבחוץ, למישהו שהיה, אלא לחלק ממציאות חיינו. בן ואב זו אותה נשמה והגעגועים הם געגועי נשמה. כאשר מעמיקים במהותם של הגעגועים הללו מתרוממים לשורש כל הגעגועים בכלל, ואלו הם געגועי הנשמה לשוב למקורה, געגועי המציאות המוגבלת לשורש החיים האלוקיים, להתעלות מההשפלה והעלבון הנורא של "ירידה מאלוקיות לעולמיות",[2] ובעצם כל הבריאה כולה בנויה מכמיהה וצימאון לשוב ולהיכלל ב"אמיתת הימצאו",[3] "לאשתאבא בגופא דמלכא".[4] הכל נשאב ל"גופא דמלכא", לעצמיות המלוכה, לקבל את ישותו משם, ולשוב להיות גדול בשיא עצמת החיים.

האישיות כולה נשאבת ומקבלת את ממשותה מצד התכללותה ב"גופא", בעצם "דמלכא", מלכות ד'. להשתייך לתוכן הפנימי של כל הידיעות והמצוות, היינו לעצם הקשר אל הטוב האלוקי והישר שהוא יסוד הכול, כאשר כל מגמתה של הנפש היא להמשיך את פעולת ד', ומה שהאדם פועל הוא רק לפי מה שד' פועל, בהמשכה אחת. זה הביטול למציאות הכי אמתית ומתוך זה יש ערך לאיזו מציאות יחסית. מלכות היא סדר וחקיקה של העולם על פי המגמה העליונה. בשביל הביטול הזה, הכול קיים, נע ומתקדם, ותפקידנו לזכור זאת תמיד. רצון ד' אינו משועבד לפי מה שיש, אלא פועל לרומם את הכול לפי מה שצריך להיות, לפי המטרה העליונה, ולרצונו אנו מתבטלים. יש שאיפה נוראה לא להשאיר את החיים במוגבלותם ולשאוף למעלה עליונה מהם, להרים את החיים בעצמם, ושכלי הקיבול יתגדלו ויוכלו לקלוט יותר קדושה.

כשם שבשבת יש התעלות גדולה גם אצל ע"ה, שהחיצוניות מושפעת מהפנימיות העורגת לד', ובעלייה לרגל כל ישראל נעשים חברים, כך בשלמות הופעת הקדושה, כל המציאות מתעלה אל תעודתה ושלמותה, שהכול יהיה מקושר אל רצון ד' העליון.[5] זוהי שאיפת ישראל המתמדת, שכל הטבע יתעלה אל הטוב האלוקי. וזה מה שנקרא "השתאבותא בגופא דמלכא", שכל הוויה שואפת לשוב לגדלה, לטוב המוחלט, לחופש העליון.

כותב הרב, "החפץ האדיר של לאשתאבא בגופא דמלכא, לשוב אל מקור המציאות, העליונה, הטהורה, החפשית, האיתנה, במקור אור אין סוף, נטוע הוא בכל היקום, בכל היצור כולו [...]תשוקת התשוקות וחמדת החמודות, לאור באור החיים, להכלל ביסוד המקורי של כל עז ההויה, לאשתאבא בגופא דמלכא".[6] זה מצב של "קדש קדשים", שלמות הגאולה, ומטרת כל עבודת ד'.

 

מה מקור הכיסופים? המחבר פותח את שירתו בשם ד' "יה". הרב כותב על כך, "הרוחניות הגדולה והנשגבה, המקפת את הכל וחודרת אל תוך הכל, ממלאה בנחלי עדניה גם את החיים הריאליים החומריים, ומצרפת ומזככת אותם, מפני שלפניה אין העולם החומרי נפרד מהעולם הרוחני, אחדות שלמה יש בין שני העולמות האלה, כי שניהם ממקור אחד מוצאם 'כי ביה ה' צור עולמים'".[7] במבט של"רוחניות גדולה" הכול מאוחד בחטיבה אחת, ששם ד' הגדול מופיע בה, וקדוש השם מופיע בעולם הבא נברא בי' ובעולם הזה – בה'.[8]

אם כן, י-ה מציין את מחשבת ד' הגנוזה, שמצידה מאוחדים העולם הזה והעולם הבא. המגמה האצילית של כל הבריאה על שני חלקיה: הבריאה הרוחנית והגשמית. הכול באחדות אחת משום ששניהם נוצרו ממקור אחד, "כִּי בְּיָהּ ד' צוּר עוֹלָמִים".[9]

הרמב"ם אומר שצור זה המקור שממנו נחצב הכול,[10] ו"צור העולמים" ששני העולמים נחצבו ממחשבת ד'. ה"א לבד זה לא שם ד' גם יו"ד לבד זה לא שם ד' – עולם הבא לבד זה גם לא שם ד', אלא שמו זה שני העולמות ביחד. האידאל הוא שהשניים יהיו מאוחדים והשפעת תוכני העולם הבא יהיו המשפיעים על מעשי העולם הזה. העולם הבא לבד והעולם הזה לבד אינם שם ד'. יש רוחניות של חיי מוסר בחיריים שיש להישמר ולהיזהר מכל חולשה ויצר הרע, אך ה"רוחניות הגדולה" והנשגבה אינה יודעת את הפירוד של גוף ונשמה, קודש וחול, והיא עליונה כל כך שהיא מקיפה את הכול, במצב שבו הגוף והנשמה יהיו באחדות אחת, ללא כל הפרדה. במבט זה, כל תופסת חיי חול זו גם תוספת רוח ודבֵקות אלוקית. גם הגוף יקום בתחיית המתים ויזכה לחיי נצח. כל מהלך גאולתנו פועל ונדחף מכוח ה"רוחניות הגדולה" הזו שמניעה בהסתר את כל לשלמותו.

 

כיסופינו הם ל"נועם שבת", שכן השבת היא התגלות של העת"ל. כאשר ברכת השבת וקדושתה פועלת על כל השבוע, הרי שהכול מתברך. יש מ"ע של "זכור את יום השבת לקדשו", וכדברי המכילתא, "שתהא זוכרהו מאחד בשבת",[11] וברמב"ן, "מצוה לזכרו תמיד בכל יום".[12]

חיי אדם כותב שמי ששכח מתי שבת ונזכר, יספור שבעה ויקדש בשם ומלכות, והרי יש כאן ספק ברכה לבטלה? לפי שקדושת שבת מתפשטת בכל יום. ולכן כל יום שישבות, מכל מקום יש בו מקצת קדושת שבת",[13] ולכן ימנה כל יום, "יום ראשון בשבת, ויום שני בשבת, וכן כולם, כי קדושת השבת היא נמשכת לכל יום, כי הוא המרכז האמצעי שכל ימי השבוע יונקים ממנו". מגמת השבת מונחת בתוך הלב גם בימות החול. השבת היא "דוגמא של מעלה",[14] דוגמה לשבת העתידית, מעין השלמות של העת"ל. מתוך זה, בשבת יש התעלות פנימית ויכולת לחדש בדעה רחבה, הכוללת את החול עם הקדש, את העולם הזה עם העולם הבא. השבת מקדשת ומעלה את ישראל למעלה מכל ענייני החולין. עם ישראל לוקח מהשבת ושואב "שפעת ברכות קדש של הרגשות נעלות, וחפצים כבירים".[15] חפצים הפועלים בעומק פנימיות החיים. מהי תעודת השבת? "השבת משיבה את כל הכחות המעשיים וכל ענפי כשרונותיהם אל עצמותה של הנשמה, וכח יצירתה הפנימית הולך עי"ז הלוך וגדול".[16] כוח החידוש והיצירה שבשבת פועל לתיקון העולמים, "לתמם את החזון הנשגב של מנוחת עולמים", שכל היצירה תגיע לתעודתה ולמנוחתה, אל מעבר לגבולות הטבע, עד לשלמות של "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". השבת באה מכוח אחדות העולמים כדי לרומם ולקשר את הכול לתעודתו. "מנשאת אותנו קדושת האחדות האלהית הנפלאה, אשר כל לב ובשר אליה יערוג בצמאון אין קץ, 'צמאה לך נפשי כמה לך בשרי'".[17]

 

הרב כותב, "במחשבות הגדולות הכלליות, מתגלה הנעם העליון של עולם הבא, אור הבינה".[18] העולם הזה הוא עולם של כמות והעולם הבא – של איכות, כנשמה וגוף. העולם הזה נברא בה' והעולם הבא נברא בי', שהיא קטנה בכמות וכנקודה אחת קטנה.[19]מצד האיכות העליונה מופיע הנועם העליון במחשבות גדולות, כלליות ואידאליות של העולם הבא. במגמות הפנימיות, הכלליות והאבסולוטיות, מאיר הנועם העליון – נועם העולם הבא. ברעיונות של פרטי תורה מצד סידור חיי האדם בעולם היחיד והציבור, בענייני רוח וחומר, שם מתגלה זיו השלום, לסדר את העולם המעשי והפרטי על פי הטוב האלוקי. "וברעיונות ועצות המוסר, וההדרכה המידותית וכל פרטיה של תורה, מתגלה זיו השלום והשפעת הטוב, המיסד עולם, ומכינו להיות עומד וחי בחיי היחיד ובחיי החברה, בחיי שעה ובחיי עולם, והיינו דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום". השלום מכין את העולם ואת החברה להיות עומד וחי לחיי עולם. "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". השלום הוא הכלי של הברכה לישראל, והפנים של הכלי ומטרת הכול זה עצם הברכה, שהוא הנועם. הפנימיות של כל פרטי התורה והלכותיה, ככל שיותר שייכים לתורה ולשלום שלה, צריך לטעום את הנועם שבכל פרט, את הכלליות שבכל הפרטים, ואת המגמה האידאלית שבכל הפרטים.

מניין נובע נועם השבת? השבת אינה מפגש עם מה שמחוץ לנו, אלא היא אחת מאותם "צנורות אשר על ידם באנו לידי העדנה של הנועם האלהי הפנימי החי בנשמתנו, אשר רק אליו עינינו נשואות".[20] נועם השבת אינו למען הנאותינו, אלא זה המעמד השלם של החיים שהקב"ה חפץ בו, ולפיכך אף אנו חפצים בכך. הרב מתאר בשירו כיצד נראה יהודי של שבת, "מי יוכל לשער ערכו הגדול של עם קדוש במוצאי ש"ק, מי יוכל לפאר כראוי את זיו רוממות קדושת הנשמה הישראלית אשר כבר התנשאה בזיו פארה מקדושת היום הקדוש חמדת כל ימים. מי יעצור כח לשורר לצייר לחזות חזון על יקר הדר הגוי הנפלא העולה על במתי עולם, העונק חמה בקומתה המשתרע לשחקים, המתנשא בקדושת חפצו למרומי שפרירי שחקי שחקים אשר בכל יום השבת אור ד' זרה עליו, הופיע האור בסעודותיו בתפילותיו, בהרגשותיו ובתענוגיו, בשלותו והודו".[21] אין מדובר כאן בנועם מתאוות החושים, אלא מדרגה שבה כל הנטיות הופכות לקודש, ומשמשות את הקודש. "הנעם האלהי של החיים, המתרומם בעליונותו המתפשט בהדר פשטותו וטבעיותו על כנסת ישראל בכללה, באור האידיאה האלהית הנטועה בה, הוא עושה את החיים נוחים ועדינים, מתוקים וענוגים, בתכנם העצמי".[22] לפני קיום מצוות אנו אומרים, "וִיהִי נֹעַם ד' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהו".[23] כותב הרב, "זיו אור אלהים חיים, אור חי העולמים, חי בכל נעם בהוד כל מצווה".[24] צריך לעשות את כל המצוות בשמחה משום שהן מפתחות את חוש הנועם. כל מצווה אצל מי שהנשמה הישראלית מאירה אצלו בלא שאטם את חושיו על ידי דרכיו הרעים, הוא חש את הנועם הזה ונפשו מתלהטת בכל מצווה.[25] כתוב "אֶת ד' הֶאֱמַרְתָּ...וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ",[26] ופסוק אחריו אומר, "וַד' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה [...] וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו". לכאורה, דווקא מצד ד' שהאמרת את ד', שייכות המצוות, ולא מצד שד' האמירך להיות לו לעם סגולה? אלא הכוונה היא שהמצוות אינן מטלות, אלא זכויות שיש בהן עונג, שמחה ונועם. המטרה של פיתוח חוש הנועם היא כדי שטבע הנשמה יתגלה בחוש הנועם שבא מעצם הנשמה. הדעה צריכה להתגדל עד שהכוח הנשמתי יגדל כל כך עד שימצא כוח לסדר את החיים הפרטיים והכלליים. אז העונג של נועם ד' ילך ויפרח וכל התורה והמצוות יתקיימו מתוך הזרמה נשמתית של חיי נועם. על ידי אור האידאה האלוקית הנטועה בנו, שאין היא דבר חיצוני וזר המולבש על החיים, אלא נטוע בנו בטבעיות, כמו עצם זרם החיים וכמו נטיעה היוצאת מהחבוי לגלוי – כך ההזרמה הנשמתית של אהבת ד' בישראל מנביעה את החיים עם כל שכלולם. נועם זה עושה את החיים נעימים ועדינים בתוכנם העצמי ולא בהתגברות נגד החיים.

 

הקודש אינו שובר, שולל וקורע את החיים, כשכל היחס האלוקי אינו מתיישב עם עצם החיים ונועם החיים, כמו בתפיסה של הגויים, עם הסגפנות והנזירות, בבריחה מחיי הגוף והעולם הזה, מה שמעורר את הכוחות לבולמוס בחזרה לחיים בכל פראותם. בישראל, יש התאחדות והתאמה בין הקודש והחיים משום שהקודש אינו מחוץ להם, אלא שקדושתם "מתאמת ומתאחדת בסגולתך". אור האידאה האלוקית נטועה בנו ואינה דבר חיצוני וזר המולבש על החיים, אלא נטוע בנו בטבעיות, כמו עצם זרם החיים וכמו נטיעה היוצאת מהחבוי לגלוי, כך ההזרמה הנשמתית של אהבת ד' בישראל, מנביעה את החיים עם כל שכלולם. "יצר אלהי ישראל את עם סגולתו, שם בהם חק נפשי מתאים לסגולה האלהית השרויה בתוכם, שהנוראות האלהית באמתתה, היוצאת מתוך המחשבה הקדושה האלהית העליונה, היא מאמצת ומחזקת את חייהם, חיי האיש וחיי העם, ובהכרתם הפנימית וברגשם הנפשי טבועה ההכרה וההרגשה, כי אלהים אמת הוא מקור הברכה",[27] מקור ברכת כל החיים "מקור שפע החיים, העז והעצמה". כמובן, אין זה מספיק שיש אצלנו הכנה סגולית כזו. צריך לבנות ולהתאים את המבנה הפרטי והחברתי בדרכה של תורה, וכל מגמת הכלכלה, החינוך והלימודים הם לפתח את הטבע הפנימי באופן שיהיה מתאים לקודש. אז ייתן עוז ותעצומות לעם. כדי שהבניין יהיה שלם, לא מספיק שהסגולה האלוקית של נשמת כנסת ישראל תאיר, אלא צריך להרים את החיים לטהרתם ולקדושתם. על ידי כך להעלות את הכול שגם המצב האישי, המוסרי והפרטי של העולם הבחירי שלנו, יהיה בהתאמה אל ההארה האלוקית של נשמת הכלל. זה שייך למוסר הפרט ותיקון מעשיו, לקבלת עול מלכות שמים ועבודת ד' ויראתו. אם מוסר היחיד לא יתאים לרוממות הנשמתית, ודאי ייווצרו קצר ומשברים גדולים, אך החידוש הוא שההתאמה קיימת בתוככי הנפש ויש לפתחה ולגלותה בחיים, בסדר של לימוד תורה ומצוות המביא לידי גילוי הנשמה. כל מה שאנחנו עושים בפועל זה להתאים את הגלוי לנסתר, להתאים את החיצוניות של חיינו לפנימיות האמתית של חיינו, עם הנשמתיות שלנו וכל יתרונה ומהותה, שממנה נמשך הנועם. כאשר יש התאמה גלויה בין חיי הגוף בטהרתו אל חיי הנשמה בסגולתה, זו מדרגה של "קדש קדשים". זו מדרגה שגם החול מאוחד עם הקודש באחדות שלמה, שגם הקודש וגם החול יחד ממלאים את המטרה של קודש הקודשים, שזה באמת האידאל החובק את הכול יחד. זה החידוש מהמכוון של כל ההקרבה והמסירות הזו, וזו ראשית הופעת המדרגה של קודש הקודשים שאחר כך כל התורה כולה מכוונת אליה: לקדש את החול ולהתאים את כל החיים אל הדבקות האלוקית.

 

מנועם שבת קודש, שמעין עולם הבא, המתאימה ומתאחדת עם סגולת ישראל, נמשך נועם היראה, בכל מעשי ידינו. אנו מתפללים במוצאי שבת, במעבר בין קודש לחול, לפני הירידה והשקיעה מהארת הנשמה של שבת, למוגבל ולפרטי שבחיי המעשה, "הָחֵל עָלֵינוּ הַיָּמִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, חֲשׂוּכִים מִכָּל חֵטְא וּמְנֻקִּים מִכָּל עָוֹן וּמְדֻבָּקִים בְּיִרְאָתֶךָ". לכאורה היה צריך להיות כתוב ויהיה מדובקיםליראתך, ולא ביראתך? אלא שהיראה אינה רק מגמה, אלא אמצעי שעל ידו ובאמצעותו כל הימים הפירודים "כמוץ אשר תדפנו רוח"נעשים מדובקים ומקושרים, באורגניות אחת, שהכול מחובר אל הקודש, יונק ממנו ומוביל אליו. הכול חי, מחובר וחרוז מכוח "ואתם והדבקים בה' אלוהיכם", באמצעות האמונה, הדבֵקות, התורה ויראת שמים. זה מה שעושה את הדבק בין הימים, זה מה שמחבר כל ניצוץ וכל איבר אל השורש, אל המגמה הכללית, אל נשמת החיים.

אנו מבקשים שכל פרטי החיים יהיו לפי אותה הארה ואמת, שזכינו לטעום בשבת על ידי הארת ה"נשמה היתירה",[28] ושהימים יהיו מדובקים, כלומר ענפי החיים יהיו מדובקים על ידי יראתך, בהבנה שערך החיים ואידאל החיים זה מילוי החובה של השלמת אידאל האידאלים, של חפץ ד' בעולמו. אם זה יהיה מה שיתגלה וידביק וייתן את הערך הנכון והכיוון המתעלה לכל פרט וכוח, ולכל יום וענף של החיים – אז הם יהיו מדובקים.

 

הרב כותב, "מלוי דבר ד' ועשות רצונו ומצוותו, שהוא יסוד החיים, יסוד האדם ויסוד ההויה כלה, שכל ענינים של פרט, של טבע ושל מציאות, כאין נגדו".[29] ההימשכות אחרי מילוי רצונו ומצוותו, "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה",[30] נובעת מהעובדה שהמצווה זה הביטוי הפרטי לאידאל של מילוי חפץ ד', שהוא הטוב המוחלט, העליון, האין סופי, שכל טוב אחר, בין שיהיה טבעי בין מוסרי בין קדוש, לפי תפיסתנו – בטל לעומתו כטיפה בים וכניצוץ אחד בשלהבת גדולה, כי זה אידאל האידאלים, שהכול בטל ונמחק לעומתו. הוא ערך הערכים, היש האמתי, האמת האמתית, הטוב האמתי, חיי החיים, יסוד החיים. דווקא בזה שהחיים מרוממים לגובה, לממד ולמציאות האידאלית של מילוי חפץ ד', שכן במהות הנשמה הכול כלול באחדות אידאלית אחת. שם נמצאים כל כוחות החיים המופיעים בחוץ באופן פרטי וקטן במקום מוגדר ובאיבר מסוים – הם נמצאים בשורש הנשמה, באופן האידאלי של הווייתם ובגדלות ודבקות אלוקית של אוצר כל הכוחות. הגודל הנשמתי הוא בעצם התוכן האמתי של כל כוח בהתגברותו, שאינו מתבטל אלא אדרבה, קונה את האיכות, הגבורה והישות העליונה כפי מה שהוא נמצא במהות החיים ובאמיתת ערכו. לכל הכוחות ההולכים לקראת משהו יש לכאורה התנתקות מטבעם העצמי, וכאן הולך ומתברר שהשקיקה היותר גדולה ופנימית ואמתית של כל כוח, הוא לפי מה שיש בו בהוויה הנשמתית שלו, ובכלות הנפש לאלוקים ולמסור את הכול למילוי חפץ ד'. "עשה רצונו כרצונך"[31] משום שרצונך האמתי הוא באמת רצונו, והתורה מלמדת אותנו כיצד נהיה מה שאנו באמת.

 

מה אנו מבקשים? שיר השירים שכתב שלמה המלך הוא כולו על איחוד האידאה האלוהית והאידאה הלאומית – זיווג הדוד והרעיה, הקב"ה ועם ישראל. ושם כתוב, "יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה נָאוָה כִּירוּשָׁלָם אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת".[32] חז"ל דורשים במדרש, "כתרצה – כשאת רוצה",[33] היינו כשמתגלה הרצון הפנימי האמתי. הרצון האמתי מצד נשמתנו הוא תמיד לעשות את רצונו ית', שזוהי הסגולה והטבע שלנו. סגולה זו מאירה באופן היותר גלוי ושלם, באחדות האידאות, הלאומית והאלוקית, "גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ". בהקמת המשכן היה עם ישראל במצב שמימי כזה, והחידוש הוא שגם בחנוכת הבית, בימי שלמה בארץ ישראל, הגיעו גם כן למדרגה כזאת. ממשיך המדרש,"כשאת רוצה" את יודעת אף להקריב ללא ציווי. כשמתגלה הרצון הפנימי של עם ישראל, של נשמת כנסת ישראל היותר פנימית, מקורית ועצמית, אז לא צריך ללמוד מאחרים, אלא הם עצמם זה תורה. מה שאת רוצה זה עצמו תורה ולא צריך להסתכל בספרים, לא צריך לחפש מאיפה ללמוד כל עניין. זה מצב עליון שהתגלה בקרבנות של הנשיאים שהביאו את הקרבנות מאליהם, "כתרצה". שלמה המלך כתב את שיר השירים במצב העליון הזה, היותר מרומם שהיה לעם ישראל, ואז "שיר השירים קדש קדשים".[34] בשיר השירים מתגלה ה"קדש קדשים"[35] של אחדות הקודש והחול, הדעת עליון והדעת תחתון באחדות אחת. מתגלה שְמָה שעם ישראל רוצה, מצד אמיתת רצונו, זה עצמו תורה. זה מעין לעתיד לבוא, "לשעבר תורה נתתי בכם, לעתיד חיים אני נותן לכם".[36] עצם החיים זה תורה. כך היה לפני חטא אדם ראשון וכך יהיה לעתיד לבוא, ומעין זה היה המצב של חנוכת המשכן וחנוכת הבית, בהתגלות אחדות עליונה של"ישראל אורייתא וקוב"ה", עד שהתורה היא עצם החיים של ישראל. בהקשבה פנימית בגילוי הרצון היותר אמתי שלנו, מתגלה תורה. יש כניעה נמוכה ויש כניעה רוממה, וכאשר מתרגלים לצייר את הגודל האלוקי שאז כל כוחות החיים מתפתחים וקונים את ערכם השלם, אז מתברר ש"ההכנעה מפני האלהות, שהיא דבר טבעי בכל נברא, בל הויה שפרטיות מתגלה בקרבה, להתבטל בפני הכללות וקל וחומר בפני מקור ההויה של הכללות, שהוא חש בו עליונות של אין סוף לגבי הכלליות, לא צער ודכדוך יש בה, כי אם עונג וקוממיות שלטון וגבורה פנימית מעוטרת בכל יופי".[37]

 

השבת "מתאחדת בתורתך", הכיצד? שתי קדושת השבת, כנגד "זכר למעשי בראשית" ומגמת הטבע ועילויו, ו"זכר ליציאת מצרים" בה נתקדשו ישראל במעמד הר סיני. הבנת עניין השבת בא מתוך מגמת התורה בעולם. "לא ניתנו שבתות לישראל אלא לעסוק בהם בתורה".[38] כל שבת היא התעלות למצב של מ"ת, למקור הברכה ושורש לכל השאיפות והרגשות האציליות שממקור התורה. השבת היא השלמת בריאת העולם, "ויכל אלהים ביום השביעי"[39] מפרש רש"י, שהמנוחה היא כילוי וסיום המלאכה, "היה העולם חסר מנוחה, באתה שבת באתה מנוחה, וזהו גמרו". בשבת נשלמה המגמה גם בקבלת התורה בו' בסיוון. המנוחה היא שלמות, הרמוניה, אידאליות קדושה ודבקות עליונה. "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון".[40] תוספת התעלות בלתי פוסקת, וזוהי המנוחה האידאלית, בקניין בלתי פוסק של התעלות וקדושה.  בתורה נשלמת "צורת האדם" נשמתו. התורה היא "צורת האדם" וגם "צורת העולם",[41] בנגלה השלמת חיי האדם ובנסתר השלמת העולם כולו. התורה פועלת על הכול מצד קישור רצון האדם לרצון ד'. השבת היא ההופעה הישראלית הפנימית וצדיקים נקראים "שבת".[42] אצלם כל ימות החיים התעלו למדרגת שבת, מה שאין כן אצלנו, שימי החול מעכבים את ההתעלות הזאת. שבת אינה לאגור כוח לימות החול, אלא היא הקודש והמטרה והעיקר הנותן ערך לכל חיי המעשה.

 

המחבר מבקש בסיום פרק ראשון, מתוך קדושת השבת ועילוי הכול, לפתוח לישראל "נעם ורצון", ומתוך כך ייפתח אצלם "שערי רצונך".המדרש אומר, שכאשר סיימו ישראל את מלאכת המשכן בירכם משה שתי ברכות, "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" וכן "ויהי נועם ד' אלהינו עלינו".[43] כאשר החיים נבנים מתוך התאמה אל הקודש, יש נעימות גדולה ורצון ד' מופיע על הכול, ומתוך כך נפתחים בלבבות ישראל, כמו מעצמם, "שערי רצונך", שאז לא רצונם הוא מה שמתעורר, אלא רצונך מתעורר דרכם להשפיע לישראל את ברכת ד'. לרצון ד' יש "שערים", דרכי קניין המעוררים את הרצון, שעל ידם האדם והאומה קונים את מדרגת רצון ד'. השכל הבהיר המעורר את הרצון, הרגש הטהור והדמיון הנישא, כל אלו הם "שערים" לעורר את הרצון העליון.

הָיָה הֹוֶה שְׁמוֹר שׁוֹמְרֵי וּמְצַפִּים שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ.

כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשָׁם תַּעֲרֹג לְקַבֵּל נֹעַם שַׁבָּת הַמִּתְאַחְדַת בְּשֵׁם קָדְשֶׁךָ.

הַצֵּל מְאַחֲרֵי לִפְרשׁ מִן הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי תִּהְיֶה סָגוּר מֵהֶם.

שִׁשָּׁה יָמִים הַמְקַבְּלִים קְדֻשָּׁה מִשַּׁבַּת קָדְשֶׁךָ.

וְטַהֵר לִבָּם בֶּאֱמֶת וּבֶאֱמוּנָה לְעָבְדֶּךָ.

 

שם הוי"ה שהוא למעלה מן הטבע, הוא מלשון "היה הווה ויהיה", ומדוע השמיט כאן את העתיד? את כל הכמיהה למציאות השלמה של התגלות שם ד' המלא? בא להורות על הכרח פעולתם של ישראל הממשיכים את פעולתו יתברך, והשמירה על ישראל היא שמירה על כל המגמה האלוקית בעולם. כל שמות ד' הם הכרות של גילוי רצונו, ושם הוי"ה הוא מרכזם, ונקרא שם המפורש, כי הוא עצם רצונו המפורש בכוונת הבריאה ועילויה. בקשת השמירה על ישראל, ש"שומרים ומצפים", ל"שבת קדשך". הקדים את השמירה לציפייה, שכל כוח התעוררות הרצון והציפייה נובע מתוך האחיזה המעשית בכל קדושת מצוות ד' ושמירתה. הציפייה למצב האידאלי היותר עליון אינה לפי כוח הקיבול הנוכחי של העולם הזה, אלא לפי המצב המרומם שאליו יתעלה העולם, לייעוד האלוקי היותר עליון. מה שכבר היה והווה משפיע על מה שיהיה, ומה שיהיה פועל על מה שכבר קיים.

 

שיא הצימאון והדבקות, של עריגה עליונה, שבה קרבת אלוקים היא הדבר היותר טבעי שבלעדיו אי אפשר לחיות כלל. אהבת ד' האמתית זוהי מדרגת חסידים קדושי עליון, שנפשם נכספה וגם כלתה, משתוקקת ומתאווה להשי"ת,[44] וזוהי מידת כלל ישראל כלפי קדושת נעימות השבת, "המתאחדת בשם קדשך". מתוך שהלב מתייחד "לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ", נמשך "כִּי בְשֵׁם קָדְשְׁךָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא בָּטָחְנוּ, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתֶךָ". בשבת יש גילוי של שם ד' הגדול, והמתאווה לד' מתאווה הוא לשבת שבה מתגלה שם ד'.

 

 

---