עיונים בסידור התפילה - ליל שבת: זמירות – אזמר בשבחין

 

את המשך המילה "שלמה" אנו מוצאים בקטע הנאמר סמוך לבציעת הפת. שם מצויות האותיות ל.מ.ה.[1] ומזמרין אותו על הכוס לפני הקידוש בחדווה ובשמחה.[2]

הפיוט הוא אחד משלושת הפיוטים שכתב האר"י הקדוש לסעודות שבת: "אזמר בשבחין" לליל שבת (סעודה ראשונה); "אסדר לסעודתא" לשבת בבוקר (סעודה שנייה); ו"בני היכלא" לשבת בצהריים (סעודה שלישית).

כך כותב ר' חיים ויטל ב"שער הכוונות" בהקדמתו לפיוט "אזמר בשבחין":

לאחר האכילה היה נוהג מורי ז"ל לומר פזמון אחד בקול נעים. והוא ז"ל תיקן ג' פזמונים מיוסדים על דרך חכמת האמת [=חכמת הקבלה] בכל פרטי הכוונות של שבת. פזמון אחד לסעודת הלילה ופזמון אחד לסעודת שחרית ופזמון אחד לסעודת מנחה.[3]

הפיוט מושתת על תורת הקבלה, ונסביר את פשוטו על פי המפרשים:

אזמר בשבחין: תיקנו רבותינו שנוסף על מצוות הקידוש נאמר שבחין והודאות למלך הכבוד.

אכרית (מלשון לזמור) את המקטרגים המעכבים את השפע, על ידי התשבחות שאשבח את ה' ואוכל להיכנס בתוך פתחי, כלומר שערי השכינה המכונה בבחינת "שדה תפוחים".

נזמין לה השתה: נזמין עכשיו את השכינה בעת כניסת השבת, כשהשולחן ערוך מחדש בלחם משנה ובנרות הדולקים יפה מאירים מעל ראשינו.

ימינה ושמאלה: שלושת הימים שקודמים לשבת הולכים מימין השבת, שלושת הימים שאחריה הולכים משמאלה, והיא הולכת באמצע ככלה בקישוטיה. שהשבת היא קישוטין לכל השבוע.[4]

יחבק לה בעלה: הקב"ה יחבק את כלתו – כנסת ישראל, באהבה עזה כשמתייחד עמה בשבת. כך יעשה לה נחת רוח וכל המקטרגים יהיו נכתשים עד דק.

צווחין אף עקתין: צעקות המקטרגים והצרות תהיינה מושבתות בשבת ופני ישראל מתחדשים בשבת על ידי הנשמה היתרה.

חדו סגי ייתי: חדווה גדולה ושמחה מרובה יביא האדם על עצמו וישמח כפליים מימות השבוע, ויתווסף לנשמתו אור גדול וברכות רבות.

קריבו שושבינים: התקרבו החכמים העוסקים בכבוד השבת כמו שושבינים לחתן וכלה, ועשו הכנות לשבת להרבות מינים ממינים שונים.

למעבד נשמתין: ועל ידי שנתקדש מלמטה אנו ממשיכים עלינו נשמה יתרה ורוח חדשה ולהשיג בל"ב נתיבות החכמה, ובתורה נביאים וכתובים המשולים לשלושת שריגי הגפן.

ועיטורין שבעין לה: ושבעים עטרות יש לה לשכינה על ידי אמירת הקידוש, ששבעים תיבות לה, והמלך ה' העליון מתעטר כולו באלה התיבות שהן קודש קודשים.

רשימין וסתימין: רשום וסתום הוא השם "שבת" בכל העולמות, שאין שמה משתנה בכל שבעים הלשונות, וזהו אות שה' המכונה עתיק יומין ברא העולם על ידי שכתש וערבב ד' היסודות. שכתוב בבראשית רבה:[5] "כיצד ברא הקב"ה את עולמו? אמר ר' יוחנן – נטל הקב"ה שתי פקעיות אחת של אש ואחת של שלג, ופתכן (ערבן) זו בזו, ומהן נברא העולם".

יהא רעוה קמה: יהי רצון מלפני ה' שישרה שכינתו על עמו ישראל המתענגים על כבוד שמו במיני מתיקה ודבש.

אסדר לדרומא: אסדר לצד דרום את המנורה להשגת החכמה הסתומה (הרוצה להחכים ידרים), ואת השולחן עם הלחם אקבע לצד צפון הרומז לעושר (הרוצה להעשיר יצפין). להמשיך חכמה ושפע לכל השבוע.

בחמרה גו כסא: ביין בתוך הכוס ובאגודות הדס אשר מרקדין בהן בחתונות לפני חתן וכלה. יתחזקו בהן ישראל שנחלשים על ידי היצר הרע.

נעבד להון כתרין: נעשה לכל העולמות כתרים במילין יקירין שהם שבעים תיבות שבקידוש, היתרים על ברכת אבות "בכל" "מכל" "כל" שהם חמישים.

שכינתא תתעטר: השרה נא את רוחך על השולחן שבו מונחות כיכרות לחם בכל צד ואז השולחן יתקשר וידמה לשתי ווי"ן שהם י"ב חלות שהיו במקדש (לחם הפנים), וידמה לכל העניינים המכוסים שהיו במקדש.

שביתין ושביקין: בשבת פוסקת ועוזבת הסטרא אחרא הטמאה והמתועבת, ומלאכי חבלה המצערים את האדם וגם אותם בני אדם החבושים בגיהינום יש להם מנוחה בשבת.

 

 

---