דפי מאורות (5776-11)

שיר של געגוע

 

חֲבִיבִי יָהּ חֲבִיבִי

הָאֵל הַמֶּלֶך הָרַחֲמָן / יִשְׁלַח מְשִׁיחוֹ הַנֶּאְמָן

אָב הָרַחֲמָן שְׁמַע קוֹלֵנוּ / שְׁלַח בֶּן דָּוִד וְיִגְאֲלֵנוּ

נָשׁוּב לְצִיּוֹן עִיר קָדְשֵׁנוּ /  וְנִשְׁלֹט בָּהּ בְּיָד רָמָה

 

שָׁמָּה נִתְאַסֵּף בְּעִיר הַבִּירָה / וּמֵחָדָשׁ יִשָּׁמַע קוֹל שִׁירָה

וְאָז נַדְלִיק אֶת הַמְּנוֹרָה / בְּבֵית שׁוֹכֵן מְעוֹנָה

 

רְאֵה בָּעֳנִי יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ / וְהָשִׁיבֵם נָא לִגְבוּלָךָ

וְאָז יֵרָאֶה כָּל זְכוּרֶךָ / שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה

 

 

​

הפיוט "חביבי" זכה לתפוצה רחבה בכל קהילות ישראל. אין הרבה פיוטים, כך נדמה, שמקורם בתרבות ספרד ועדות המזרח, אשר מוכרים ומושרים בפי כול כפיוט זה. אין ספק שהלחן הקליט והשמח של ר' רחמים עמאר מהווה חלק משמעותי בהצלחתו של הפיוט. אך אולי הלחן גם מסתיר מאוזנינו את משמעות המילים שכתב ר' אשר מזרחי ואת תוכנה של היצירה שלפנינו. לצד הביטחון בגאולה הקרובה לבוא ולצד ביטוי הקִרבה והחיבה "חביבי" המכוון כלפי הקב"ה, מילות השיר מבטאות ערגה וציפייה עמוקים לירושלים ולבית המקדש. הציפייה לישועה, למשיח ה', להגעה לארץ ישראל, לשלטון יהודי על ירושלים ולבניין בית 
הבחירה – הם נושאי השיר והתפילה, ומסיומו אנו מבינים את מצבו העכשווי של העם – עניים הרחוקים מארצם.

 

מסיפור חייו של המשורר, ר' אשר מזרחי, אנו למדים על משמעותו של הפיוט. ר' אשר נולד בירושלים העתיקה בשנת 1890 ועבר יחד עם משפחתו לשכונה החדשה ימין משה. בזמן מלחמת הבלקן (1912) הוברח ר' אשר לתוניס מחשש שיגויס בכפייה לצבא הטורקי. משם הוא החל לשלוח לעירו, ירושלים האהובה, שירים ופיוטים שונים. פיוט נוסף ומוכר של ר' אשר מבטא אף הוא את הגעגוע הגדול: "אוֹרִי נָאוָה כִּי בָא אוֹרֵךְ / וְשִׁכְחִי יְמֵי שִׁפְלוּתֵךְ / עוּרִי יָפָה שִׁירִי שִׁירֵךְ / כִּי תַמּוּ יְמֵי גָּלוּתֵךְ / וּבְנֵה אוּלַמָּךְ וּדְבִירָךְ / שָׁמָּה עַל אֶרֶץ צְבִיָּה". בימי הצהרת בלפור (1919) הצליח ר' אשר לחזור לירושלים, אך מספר שנים לאחר מכן נסע שוב לתוניס ומשם לצרפת. לירושלים הצליח לשוב כשהוא חולה מאוד מיד לאחר מלחמת ששת הימים, שם זכה לראות לפני פטירתו את שחרורה.

 

הגעגוע לירושלים מלווה אותנו אלפי שנים, בפרקי התהלים, בתפילותינו השונות בכל מעגל השנה, בפיוטים ובניגונים. הגעגוע איננו מתמקד רק בתחושת החוסר והאובדן, אלא מממש בקרבנו תודעה פנימית של חיבור וקשר. ידיעת החיסרון מולידה את הפנמת החיבור. מפורסמים בהקשר זה דבריו של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי:

גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה ראוי הוא לשכר בלא ספק והוא מקרב עת בוא תקוותנו, כמה שנאמר 'אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה, כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו' רוצה לומר, כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו לה בני ישראל תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה.  

 

הכיסופים לירושלים הם חלק אמתי מבניינה, ותפקידם של המשוררים בכל הדורות, אשר עוררו והלהיבו את לבם של שומעיהם לגאולת ירושלים, מצטרף לאלו אשר לחמו ובנו אותה בפועל. אך לא רק המשורר מצטרף לבניין ירושלים, אלא גם המאזין המתרגש ומצפה בזכות כך לגאולה שלמה. כך מסביר מרן הראי"ה קוק זצ"ל את פעולת הציפייה לישועה:

הציפייה כוללת שימת-עין תדירית. וגם באין שום הכרה גלויה חיצונית אל הישועה, כמן שהמצפה עומד ימים על שנה לפעמים גם אין לפניו דבר מחודש ולא יעזוב עמדתו.

 

המתגעגע עומד על משמרתו, "על חומותייך ירושלים", ומצפה ומייחל.  

זכה ר' אשר חסן שפיוטו מתנגן בפי כול ומעורר ב"תכלית הכוסף" את לבבות עם ישראל לבניין ירושלים ולגאולתה. הגעגוע נהפך לקשר ולמעשה, ואולי בזכות כך ניתן לנגן ולשורר את הפיוט ואת מילותיו המלאות ציפייה וערגה גם במנגינה משמחת לב.

 

 

ד"ר ראובן טבול

ראש ההתמחות לספרות

 

 

 

מחבר:

טבול, ד"ר ראובן