עיונים בסידור התפילה - ליל שבת: זמירות – כל מקדש שביעי

[1] יש הטוענים כי מדובר בפייטן האיטלקי משה בן קלונימוס.

עניינו התוכני של הפיוט הוא בשבח לשומרי השבת כהלכתה. בהתאם לזאת חל פירוט בפיוט ביחס להלכות שונות המתקשרות לשמירת השבת, ואף פנייה לציבור שומרי השבת המאוחד באמונה בעיקרי הגאולה: בניין ירושלים קודש ובניית בית המקדש; ציבור זה נקרא אף להודות על מנוחת השבת: "אוהֲבֵי ה' הַמְחַכִּים בְּבִנְיַן אֲרִיאֵל / בְּיום הַשַׁבָּת שישוּ וְשמְחוּ כִּמְקַבְּלֵי מַתַּן נַחֲלִיאֵל /גַּם שאוּ יְדֵיכֶם קודֶשׁ וְאִמְרוּ לָאֵל / בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּו יִשרָאֵל". תיאורי השבת מתייחדים גם כשי לאנושות באמצעים רבים, וביניהם תיאורים של הפסק המציאות הפעלתנית, לצד תיאורי יסודות העולם הקדום, בראשית היבראותו, כהוויית גן העדן עלי אדמות: "עֲזור לַשּׁובְתִים בַּשְּׁבִיעִי בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר עולָמִים / פּוסְעִים בּו פְּסִיעָה קְטַנָּה. סועֲדִים בּו לְבָרֵךְ שָׁלשׁ פְּעָמִים / צִדְקָתָם תַּצְהִיר כְּאור שִׁבְעַת הַיָּמִים". אור שבעת הימים הוא כינוי לנהרה הגדולה שהציפה את העולם בראשיתו, ואשר לאחר חטא אדם הראשון גנזוֹ הקב"ה וייעדו לצדיקים העתידים לבוא. יסוד האור מופיע בפיוט אף בנקודה מוקדמת יותר, בהתייחס לקב"ה כמקור הנהרה: "אור פָּנֶיךָ תַּבְהִיקֵם".

מבחינת עיצוב אמנותי הפיוט בנוי משמונה סטרופות (מחרוזות בתי-שיר). בכל סטרופה שלושה טורים שיריים (שורות שיריות) וביניהם נארג פזמון משתנה. ניתן לזהות בשיר חריזה מוקפדת, אך לא קיים בו משקל ספציפי. מקצבו נובע מתוך השמירה על התבנית הסטרופית החרוזה השזורה בפזמון. בשיר מופיע אקרוסטיכון א"ב שבאמצעותו נחשף בפנינו רצף האלף-בית בראשי הטורים השיריים. תבנית עיצובו ההרמוני של הפיוט מקבילה להרמוניה המאפיינת את תוכנו ומובטחת לשומרי השבת. מעניין לציין, כי הטור השירי האחרון שבו אמורה להופיע, בראשית, האות ת', נשמט ברבים מן הסידורים. בחלקם אף נשמט הבית האחרון כולו. השאלה מדוע לא המשיך המחבר לחרוז את הבית האחרון בשיר עד תום, העסיקה דורות רבים ולדברי הרב ר' גפני:

הייתה סיבה מספקת ליצירתה של אגדה עממית, שעל פיה, כפי שמספר ש"י עגנון בסיפורו "לעבד נמכר יוסף", נפטר המחבר לפתע פתאום בעודו עסוק ביצירת הפיוט, ובטרם שהיה סיפק בידו להשלימו עד האות האחרונה.

עם זאת, גפני טוען כי לתפיסה זו אין ביסוס ומניח כי הבית האחרון נשמט מסידורים רבים בשל אופיו "העמום והמיסטי" ביחס לשאר הבתים. ייתכן שסגנון זה לא התאים, לדעת גפני, לאמירת הפיוט במתכונת משפחתית ועל כן "סופו שנמחק לחלוטין" מסידורים רבים. פרופ' הלל ויס מתייחס לפיוט זה, העומד בלב לבו של הסיפור העגנוני "לעבד נמכר יוסף" (שהוא חוליה מתוך היצירה "קורות ביתנו", המהווה ביטוי ספרותי למגילת היוחסין של עגנון), ומתאר את תלאותיו של נער יהודי הנמכר לעבד במהלך תקופת גזרות ת"ח–ת"ט.

על פי ויס,

בסיפור "לעבד נמכר יוסף" קשור הפיוט בשמירה על מנהגי אבות מבלי לסטות בפרט קל שבקלים לרבות המנגינה ותנועות הגוף בזמן זמרת הפיוט וביצועו כמסורת המשפחתית בשולחן ליל שבת.

מעניין למצוא התייחסות מסוימת, עקיפה, בשינוי מה, לנושא הפיוט-העונג הנקשר ליום השבת, אף בשירתה של המשוררת המודרנית ד' רביקוביץ', בשירה "חמדה". בשיר זה לובשת החוויה הדתית ממד רליגיוזי קוסמי, אך הזמן המהווה מקור לעונג ולחוויית אחדות ההוויה נותר עדיין באופן ברור, "יוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּשַׁבָּת". מוטיב האור והנהרה הקוסמית מהווה יסוד משמעותי בשיר זה, ואף העיצוב האסתטי-אמנותי של השיר משקף מתכונת הרמונית מוקפדת הסדורה בתבנית הקלאסית של צורת הסונטה. אולם מרכז ההוויה מוסט בשיר זה מנחלת הכלל לנחלתו של היחיד מול הקוסמוס. ייתכן שלנוכח זאת נתפסת חוויית ההתגלות כמאיימת לפרקים, "הִזְהִירוּ רָאשֵׁי הַשִּׂיחִים וְהָאוֹר לֹא יָדַע שָׂבֹעַ / נִתַּךְ בְּגַלֵּי הַנָּהָר וּבְכָל אַדְווֹתָיו נִצַּת / אַף רֹאשִׁי הָיָה בְּעֵינָיו כְּתַפּוּחַ זָהָב לִבְלֹעַ". האדם המודרני, הנתון במציאות של חולין, בבדידותו ובמרחק, הנוצר בינו למסורת אבותיו, עדיין מחפש את הקשר לאחדות ההוויה, אולם זו אינה מאופיינת באותה שלמות ותמימות כחוויית היחד נטולת העכבות המיוצגת באמצעות מסורת האבות ובאה לידי ביטוי  בפיוט זה, הפותח בלשוןיחיד, "כָּל מְקַדֵּשׁ שְׁבִיעִי כָּרָאוּי לו", אך מסתיים בלשון רבים, ובכך מהווה ניגון לרוח האומה ולאמונתה, "קַדְּשֵׁם בְּמִצְוותֶיךָ וְטַהֲרֵם כְּעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לַטהַר [...] שַׁבְּתֵיהֶם תְּשַׁכְּנֵם בְּנַחֲלַת הַסַּהַר".

 

 

1.       בן-שמואל, ש' מויטרי. (תשס"ד-תשס"ט), מחזור ויטרי לרבינו שמחה אחד מתלמידי רש"י, ירושלים: מכון הפסוקים.

2.       גפני ר'. "מדרש חסרות ויתירות: על טקסי חניכה, אנחות יהודיות ושורת תעלומות שאינן פתורות". בתוך: אתר הזמנה לפיוט, קישור מקוון:

http://www.piyut.org.il/articles/528.html  

אוחזר בתאריך 2015 24.11.

3.       גרוסמן, א' (1991). "הגירתה של משפחת קלונימוס מאיטליה לגרמניה: בירורים לראשיתו של היישוב היהודי בגרמניה בימי הביניים", בתוך: חסידות אשכנז בתולדות המחשבה היהודית, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.

4.       וייס ה'. "כל מקדש שבת כראוי לו-בעל הבית ואורחיו" בתוך: אתר הזמנה לפיוט, קישור מקוון:

       http://www.piyut.org.il/articles/528.html  

אוחזר בתאריך 2015 24.11.

5.       רביקוביץ' ד' (תשי"ט) "חמדה" בתוך: אהבת תפוח הזהב, הוצאת מחברות לספרות.

6.       ללא ציון שם מחבר, "זמירות לליל שבת: כל המקדש שבת כראוי", בתוך: אתר דעת: מכללת הרצוג. קישור מקוון:

אוחזר בתאריך: 24.11.2015.