עיונים בסידור התפילה - ליל שבת: קידוש

 

קטע הקידוש הנ"ל עוסק ב'חגיגת יום ההולדת' של העולם, ביום השביעי להיבראו שהסתיימה לאחר שִשה ימים. בריאת העולם מייצרתמחזוריות שבועית – מחזוריות זמן של שבוע אשר השפיעה על כל העולם: כל העולם (או לפחות 'רובו המשמעותי') מתנהל לפי תכנית שבועית מאז ומעולם.[1]

    נשים לב לחמש הפעולות המופיעות בקטע הנ"ל – הקטע הנבחר להיות נאמר במסגרת הקידוש שבליל שבת: כילוי, שביתה, ברכה, קידוש, ועשייה. שתי הפעולות 'שביתה' ו'עשייה' משקפות את הניגודיות הקוטבית בעולם – בין הפן האקטיבי לפן הפאסיבי, כפי שהתבטאה כבר בשבעת ימי הבריאה אצל הבורא והונחלה אוניברסאלית לכל בני האדם. בני האדם יכולים להימצא באופן דיכוטומי רק באחד משני המצבים – עשייה או מנוחה. שני מצבים אלו משמשים תשתית בעולם החול לקומה הרוחנית שבעולם הקודש, קומה המתבטאת בשלוש הפעולות האחרות: לעומת שתי הפעולות הנ"ל, שלוש הפעולות האחרות – 'כילוי', 'ברכה' ו'קידוש', הִנן ייחודיות לבורא והונחלו רק לעם ישראל כעם ה'. ה'כילוי' מבטא שלמות שהיא מבורכת ומאפשרת לקדושה לחול בעולם החול – רק בזכותהקדוש ברוך הוא שבכינויו הנ"ל משקף את הברכה ואת הקדושה. הקדושה בהקשר זה הִנה קדושת זמן ורק הקדוש ברוך הוא יכול להטביע קדושה בממד הזמן, והוא בחר במועד השלמת הבריאה.

     נשים לב להופעה נוספת בתורה של שלישיית הפעולות הנ"ל בהקשר דומה – מעין חגיגת 'יום הולדת' – הפעם של עם ישראל, וכעבור מחזור זמן אחר – לא מחזור שבועי אלא מחזור שנתי: במלאות שנה להולדתו של עם ישראל כעם מצוּוה במסגרת סיום הקמת המשכן – באחד בניסן בשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים, כמתואר בסוף חומש שמות. שנתו הראשונה של עם ישראל כעם מצוּוה החלה במילים "החודש הזה לכם" (שמות יב, ב) – במסגרת התוויית לוח הזמן של עם ישראל בשנה הראשונה לצאתו ממצרים, וזאת באמצעות מצוות קדושת הזמן. כעבור שנה, עם סיום הקמת המשכן פונה התורה למוקד קדושה חדשה – קדושת עם ישראל. קדושה זו מהווה ביטוי ל'קדושת האדם', וזאת באמצעות שכינת הקדוש ברוך הוא בתוכם במסגרת קדושת מקום - "ועשו לי מקדשושכנתי בתוכם"

 

(שמות כה, ח), שהפך למקום קבע בארץ ישראל:

 

 (לב) וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ... (מג) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה (שמות לט)... (ט) וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהָיָה קֹדֶשׁ (שם מ)

אנו רואים שגם בהקשר זה נזכרות שלישיית הפעולות: כילוי, ברכה וקידוש. הפעם מבצע הפעולות הוא עם ישראל באמצעות נציגיו – משה ואהרון, ולא הקב"ה. הקשר שבין שבת למקדש מוכר לאור סמיכות הפרשיות שבתורה – פרשת מצוות השבת לפרשת ציווי מלאכת המשכן (שמות לה) והוא בסיס רעיוני למסר ההלכתי: איסורי המלאכה נלמדו ממלאכות המשכן. מדוע בחרה התורה ללמד את המלאכות האסורות בשבת, מלאכות המבטאות את מכלול היצירה של העולם, דווקא ממלאכות המשכן? התשובה לכך היא בשל היות המשכן מעין 'מיני עולם', המשקף את העולם הגדול הנברא. קשר זה מתברר מחדש לאור ההשוואה הלשונית שהוצגה לעיל. השוואה זו חושפת את עָצמת הקשר שבין בריאת העולם שתוצרה היא קדושת הזמן הקבועה – קדושת השבת, לבין קדושת המקדש כביטוי לקדושת המקום הקשורה לקדושת עם ישראל, כאשר השכינה שרויה בתוכו באמצעות המקדש. בכך מתחברים כל מעגלי הקדושה: הקידוש כמצוות קדושת השבת – קדושת הזמן, מבטא שלמות הבריאה כבסיס לירידת השפע והברכה לעולם עם ממד הקדושה, עומד בזיקה מהותית לקדושת המקום דרך קדושת האדם – קדושת עם ישראל, עם השוכן בארץ ישראל בזכות השכינה ואשר השכינה שוכנת בארץ ישראל בזכות ישיבת עם ישראל בה, כנאמר:

 

וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (במדבר לה, לד);

 

תפקידו של עם ישראל 'מקדש השבת' בכל שבוע מחדש, ומקים המקדש בעבר ובעתיד – שיבנה במהרה בימינו אמן, הוא להעלות ולקדם את העולם כולו – הן בממד הזמן, הן בממד המקום והן בממד האדם, להיותו עולם של קדושה. רק עם סגולה מסוגל לקדושה בשל היותו עם קדוש הנבחר לשם מילוי משימתו הקדושה על ידי הקדוש ברוך הוא. יהיה רצון שנזכה למילוי יעודנו זה.

 

 

 

---