You must have Javascript enabled to use this form.
מתעניינים בלימודים?
השאירו פרטים
השאירו פרטים
מתעניינים בלימודים? השאירו פרטים
עיונים בסידור התפילה - לך ד' הגדולה והתפארת
דפי מאורות (5773-10)
"לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ, לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש" (דברי הימים א כט, יא).
פסוק זה נאמר בכל יום 1–3 פעמים במהלך התפילה:
1. בפסוקי דזמרה ב"ויברך דוד";
2. בזמן הוצאת ספר התורה, לאחר קריאת שליח הציבור "גדלו לה' אתי
ונרוממה שמו יחדיו";
3. לאחר שיר הכבוד.
ויש להתבונן:
א. מדוע נבחר פסוק זה כמבטא את גדלות ואת רוממות שם ה' ולכן הושם כתגובה וכמענה לבקשת החזן "גדלו לה' אתי"?
ב. מדוע יש ריבוי תארים הנמסרים לגבוה? הרי ידועה הגמרא במסכת ברכות (לג ע"ב. להלן בגרסה מתורגמת):
אותו אחד שירד [לשמש כחזן] לפני ר' חנינא, אמר "האל הגדול הגיבור והנורא [שהם התארים המופיעים בנוסח שקבעו חז"ל, והוסיף עוד] והאדיר והעזוז והראוי החזק והאמיץ והוודאי והנכבד".
המתין לו [ר' חנינא] עד שסיים. כאשר סיים את תפילתו, אמר לו: סיימת לומר את כל שבחי אדונך? למה צריך כל כך הרבה? אנו, את אותם שלושה תארים [הגדול הגיבור והנורא שאומרים בתחילת התפילה] אם לא היה אומר אותם משה בתורה ולא היו באים אנשי כנסת הגדולה ומתקנים [לומר] אותם בתפילה – לא היינו יכולים לאומרם, ואתה אומר את כל אלו וממשיך?! משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב והיו משבחים אותו בדינרי כסף, והלא גנאי הוא לו!
נמצא שכל המוסיף בתארים לקב"ה נמצא גורע [וכי זה כל התארים שיש ושראוי לומר?!] ומדוע כאן חרגנו מנוהל זה?[1]
למהר"ל מפראג בספרו גבורות ה' (הקדמה שלישית) יש שיטה שלמה בביאור הפסוק.[2] ננסה להעמיד את העיקרון העולה מדבריו, והרוצה להרחיב ולהעמיק יפתח ויראה הדברים במקורם, "ואידך זיל גמור".
המהר"ל עונה בפתיחת דבריו על שתי השאלות, שאת רצוננו להגדיל ולרומם את שמו של הקב"ה נוכל לממש רק באופן שנייחס לו את הכללות המוחלטת, על ידי כך שנזהה את כללות כל המציאות על חילופי ועל הפכי הכוחות שבה כנובעים ושבים אל השי"ת. בכך גם ענינו על שאלתנו השנייה, שאין כאן מגמת ריבוי תארים אלא
ניסיון להקיף כללות אחדותית שלמה אחת שהיא רבת גוונים ופנים.[3]
על פי המהר"ל אנחנו תופסים את המציאות כבעלת שישה פנים. זה מתבטא בחלוקה לשלושה ממדים, כאשר בכל ממד יש אפשרות התפשטות לשני כיוונים מנוגדים. הדבר נכון גם ביחס לעצם מסוים ולכל מוחש שניתן לתפוס בחושים; הוא מוגדר ביחס לשש פאותיו ובצורה מקיפה יותר, בתפיסה כללית של העולם, בחלוקה לארבע רוחות השמים, ושני כיוונים נוספים – למעלה ולמטה.[4]
בנוסף ועל גבי ששת הצדדים של המציאות החומרית המוחשית, יש מרכז-האמצע, שהוא צד שביעי, מעין צד-על, שממנו נובע הכול. לצד זה מתייחסת הקדושה, לדוגמה קדושת הזמן שמופיעה בשביעי (שבת, שמיטה), או קדושת המקום (ארץ ישראל-ירושלים-מקדש ממוקמים על פי חז"ל במרכז העולם).
לפיכך, אם אנחנו רוצים לייחס את כלל המציאות לקב"ה, עלינו לזהות בכל אחד מן הצדדים השונים הקיימים במציאות את "טביעת האצבע" והחותם האלוקי. זה בדיוק מה שהפסוק עושה כאשר הוא קובע כי שבעת[5] התארים המבטאים את כל צדדי המציאות השונים והייחודיים הם "לך ה' ".
כל אחד מהצדדים הוא בעל גוון וייחודיות שונה משל חברו, והאמירה של הפסוק היא שאף על פי שנראים מחולקים ואף הפוכים זה לזה, מכל מקום כולם נובעים ממקור אחד, ועל זאת אנו משבחים את הקב"ה: לך הכול, כללות המציאות, כל הצדדים וההפכים שאנו פוגשים ונדמה לנו כסתירות – הכול ממך בא ואליך שב "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ...".
בלה אבן חן
מרצה בתחום הייעוץ החינוכי
[1] השאלה אינה על הפסוק, אלא על התקנה לאמרו בתפילה. הפסוקים הנובעים משירה נפשית מסוגלים לבטא מפגש עם גילוי אלוקי
פרטני שחש המשורר בסיטואציה האישית. אך כשבאים לייסד תפילה לכל יהודי יש לקחת רק את המשותף החוויתי הכללי.
[2] ודברי חז"ל עליו (ברכות נח ע"א).
[3] ועדיין יש מקום לברר מדוע בתפילה אין הדבר כך, אך אין זו מטרת עיוננו, ואכמ"ל.
[4] זה ממש על קצה המזלג, למהר"ל שיטה רחבה ועמוקה לאבחנת עקרונות רוחניים עליונים החודרים ובאים לידי ביטוי ממשי גם
בעולם החומר המעוצב על פי אותם העקרונות, שזו אחת הדוגמאות לכך.
[5] בחלקו השני של הפסוק נוספים עוד תארים. אמנם הם מופרדים על ידי חזרת הכותרת "לך ה' ", ובשונה מתפקיד השבעה שבראש
הפסוק שבאים להציג את מכלול המציאות, לאלו תפקיד סיכומי וכללי מקיף יותר. ואף שהמהר"ל מתייחס ומבאר אותם
כחלק מדרשת ר' שילא נשאיר זאת למעיינים.
קבצים להורדה:
דוא"ל:
